סיבוב, ועוד אחד, רגל הצידה, חזרה, וחוזר חלילה. ככה מתחיל לו הריקוד שלה, הריקוד המטורף שלה.
היא באמצע הבמה, רוקדת לבד, עם חצאית אדומה שחושפת רגליים שחומות, שזופות, מדהימות בעיצובן המושלם. כמה שאני אוהב את הרגליים האלו. ואיך שהן זזות, בחינניות מדהימה, כמו משוויצות ביופיין. הרגליים המשוויצות מתחברות למותניים, שמובילות את מבטי לישבן מעוצב להפליא, ומשם לבטן מחוטבת. הבטן מוליכה את עיניי במעלה הגוף, אל הצוואר, אך לא שוכחות לשים לב לזוג היונים שנקלעו לדרכן, שנראה כי נועדו אך ורק כדי למשוך את תשומת ליבן של העיניים המתבוננות. מהצוואר ממשיכות עיניי לפנים שמחייכות, מאושרות שזכו להגיע לאותו מקום, לאמצע הבמה, כשכל הקהל נועץ מבטו בהערצה, ועם הפנים מתנופף לו השיער בכל סיבוב ובכל תנועה חדה, חלק כמו משי, גולש. וגם הוא, השיער, משוויץ, כמו הרגליים.
הקהל מוחא כפיים. הסכמתי איתם ומחאתי גם אני, מראה שכזה בהחלט ראוי למחיאות כפיים. באמצע מחיאות הכפיים נכנס בן זוגהּ של הרקדנית והשתלב בריקוד. כבר משנכנס ניכר בהם שהתאמנו שעות על גבי שעות בכדי להגיע לשלמות מרבית בריקודם, ואת זה ראו בביטחון שהקרינו ובתנועות שזרמו, אחת אחרי השנייה, ללא היסוס או תהייה.
ובזמן שהבטתי בריקוד שזרם לו במקצועיות, תהיתי לעצמי, מה קשה מלאכתם של רקדנים?
חיפשתי אחר תשובה והבטתי הצידה, מנתק קשר עין מהריקוד לרגע קט, רגע של מחשבה, ומשתהה על תכולת העיניים שישבה לצידי, עוקבת אחר הריקוד. וכמה שתכולת העיניים הזו יפה, עולה על יופייהּ של הרקדנית בכמה וכמה מידות. וכשהבטתי בה, בתכולת העיניים היפיפייה, עלתה בי המחשבה- הבה נגלה מה קשה מלאכתם של רקדנים.
אזרתי אומץ, קמתי וחייכתי אליה. היא שמה לב, חייכה בחזרה את חיוכהּ המקסים. התקרבתי והושטתי יד, יד שביקשה את ידהּ, לריקוד תמים, ואולי בכלל לחתונה, אם היה אפשרי הדבר. היא נענתה, ומשום שלא מצאתי אף טבעת בכיסי, עמדתי זקוף במקום ליפול על ברכיי במן תחינה. היא גם עמדה, גבוהה הנערה, כמעט בגובהי שלי. התקדמנו מעט לכיוון הבמה ונעמדנו מאחורי הוילון השחור, זה שנפתח כשמתחילה ההצגה ונסגר כשאותה הצגה מגיעה אל סיומה.
הקהל אינו רואה אותנו, אסור לנו להיראות שם מאחורי הקלעים, ולכן שנינו לבשנו שחורים, מכף רגל ועד ראש, מדמיינים עצמנו כמו באיזה נשף מכובד.
וכשעמדנו זה מול זו, בדממה, חיוכהּ התרחב. הסתכלנו אחד לשנייה באישוני העיניים לכמה רגעים בודדים, רגעים קסומים, והיא התחילה לזוז, עדיין מחזיקה בידי, ואני אחריה, זז בקצב המנגינה של אותו ריקוד מקצועי שהתרחש כמה מטרים מאיתנו. וזה לא שלמדנו לרקוד, וזה לא שתרגלנו לפני, פשוט אלתרנו לנו, מן ריקוד כזה. מן מחול מטורף שכזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
