אתם נכנסים למכונית עם אבא שלכם, כמו כל בוקר, מצפים להגיע לבית ספר ב5 או 10 הדקות הקרובות, ומפאת המרחק הקצר יחסית, בין הבית שלכם לבית הספר, אתם חושבים שלא כדיי בכלל להדק את חגורת הבטיחות אבל עושים את זה בכל זאת, כי לפני כמה שנים אבא אמר שזה מה שצריך לעשות כשנכנסים לאוטו, ובאותו רגע קופצת לכם תמונה של איזה פרסומת שבה רואים כמה צעירים נוסעים בפראות ולאחר כמה שניות מתנגשים חזיתית במכונית אחרת, ואז, בהילוך איטי, רואים חלק מהצעירים מתנגשים זה בזה וחלק אחר פוגע בחלונות כשרסיסים מתעופפים מסביב.
ובעוד אותה תמונה מבעיתה חולפת לה בראשכם, חולפת ונמוגה, אתם מתרווחים לכם במושב, וכרגיל, מדליקים את הרדיו-דיסק כדי לשמוע מה קורה בחדשות, ואם המצב רוח טוב, שמים איזה שיר אהוב מהדיסק שתמיד נח בפתח הדק ההוא ברדיו-דיסק ואף אחד לא טורח להחליף אותו. אתם פותחים את החלון ושואפים את אוויר הבוקר הצונן שנכנס דרך החלון. פותחים שקית שוקו, שותים קצת בכל לגימה ומנסים להרוויח עוד כמה דקות רגיעה עד שתיכנסו מבעד לשערי בית הספר, המקום ההוא שלא נותן מנוח וגורם למוח לאבד קצת משפיותו. ואז, בעודכם מתבוננים בשלוות אין קץ בנוף שנגלה לעיניכם מבעד לחלון הפתוח, זה נוחת עליכם כמו מכת ברק. אתם שומעים את חריקת הבלמים, שומעים את הגלגלים מתחככים בכביש האספלט המחוספס, שומעים את ה"בום" המתבקש, ואז הכל נהיה חשוך יותר, הרבה יותר חשוך ממה שחשבתם שיהיה כשהרגע הזה יגיע.
"Every day, every hour and every minute is special. And you don't know if it will be your last."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
