אני יושבת דבוקה לחלון האוטובוס שאיחר בלא פחות מעשרים דקות. אלוהים, אנחנו לא זזים! חם, כל כך חם. השמש עליי, והאיש השמן לידי מסתכל עליי בצורה מוזרה. למה אנחנו לא מגיעים כבר?????
אני מאחרת לעבודה בקצת יותר מ-20 דקות, זו כבר פעם שניה בשבועיים, באמת, באיזה תירוץ לא השתמשתי? עם כל הכבוד למצב הבטחוני, כמה פעמים כבר יש חפצים חשודים ברחוב העליה?! כמה תאונות דרכים בצומת חולון?!
למה אנחנו לא זזים???
אני יורדת ברוטשילד, התוכניות להגיע לכספומט עלו בתוהו, והוא מתרחק ממני במהירות בה נעלי העקב מתופפות על השדרה. רגע לפני שאני חוצה את הכביש ניגשת אליי אישה עמוסת בובות קטנות:
"אפשר רגע מזמנך?"
"לא" אני עונה ביובש. כמה היא חצופה, עומדת בדרכי כשהיא רואה שהזיעה מאיימת להרוס את הבייביליס עליו עבדתי כל הבוקר (עם כל ההנאה שבליפוף קווצות שיער על מקל בטמפרטורת 200 מעלות, במיוחד באמצע חודש אוגוסט.) נו באמת, אני נראית כמו אחת שיכולה להעניק רגע מזמני?!
אני מתיישבת באפיסת כוחות מול המחשב, והעבודה כבר מתחילה, עוד לפני שהספקתי להסדיר את הנשימה.
למחרת זה היה אותו סיפור. שוב אותו נהג, מאחר ב20 דקות, שוב אותו איש שמן עם הריח של הזיעה שתמיד בוחר לשבת לידי, שוב אני מאחרת לעבודה, ושוב אני מקבלת פרצופים חמוצים ומוצדקים.
והנה שוב החצופה מתקרבת אליי, עם אותן בובות קטנות ומיותרות:
"אפשר רגע מזמנך?"
"לא!" אני עונה בלי להסתכל עליה אפילו.
ביום השלישי, כשראיתי ששוב האוטובוס הולך לאחר הזמנתי מונית ספיישל. לא משנה כמה יעלה, אני לא יכולה לעשות את הבושות האלה שוב בעבודה! אבל ליקום היו תוכניות אחרות, והפעם באמת היה חפץ חשוד ברחוב העליה.
והנה היא שוב קמה מהספסל שלה, אבל הפעם עצרתי אותה: "את מתכוונת לעשות את זה כל בוקר?! אני ממהרת לעבודה את לא מבינה?!"
היא מחייכת ומבקשת סליחה, שהיא לא זכרה את הפנים שלי.
ביום הרביעי כבר למדתי לקח, ויצאתי חצי שעה קודם ותפסתי את האוטובוס שלפני, וכמובן שהקדמתי בחצי שעה, אז הרשתי לעצמי להתפנק בכוס קפה. ובזמן שאני מתעסקת בקפה אני שומעת את האישה מאחוריי "אפשר רגע מזמנך?" אבל הפעם היא פנתה למישהו אחר, אתם יודעים, נחמד יותר.
"כן" הוא ענה לה.
"אני מוכרת את הבובות האלה כדי לקנות ספרי לימוד לבנות שלי. האמת שאני אובדת עצות לגבי זה. כל בובה לוקח לי ארבע שעות לסרוג."
"האמת שאין לי מה לעשות איתן" הוא ענה לה והלך.
בואנה איזה איש חצוף! הבחורה לא מצליחה לסגור את החודש! עבדה ארבע שעות על כל בובה! איך אפשר להגיד לה לא?!
אלוהים, אני הולכת לגיהנום.
הפעם כשעברתי היא בכלל לא קמה, רק חייכה כמי שזוכרת אותי.
גירדתי בראשי באי נוחות והתיישבתי לידה. היא הסתכלה עליי מופתעת קצת.
"אני רק רציתי להגיד לך שאני מתנצלת" חייכתי. "לפעמים אני כל כך עסוקה בעצמי שאני בכלל לא חושבת הלאה, ולא משנה מה, לא הייתי צריכה לענות לך ככה."
היא המשיכה לחייך, אמרה שהיא סולחת ושהיא מבינה, ושהיא יודעת שהיא יושבת באמצע פס היצור המטורף של הבנקים.
"אני מבינה אותך" הבטחתי לה. "אני בורג קטן מאוד בפס היצור הזה, בלי להעליב את הברגים הקטנים כמובן."
היא חייכה, ושוב הייתי צריכה למהר למשרד. לא לפני שקניתי שלוש בובות ושיעור חשוב מאוד לחיים.
מוסר השכל נוסף על חשבון הבית:
מור דחפה את כולנו לעוד שיעור יוגה בחוף, רק שהפעם נזהרה מהציניות השוטפת שלי והשביעה אותי שלא להביא בגד ים. מה שלגמרי לא מנע ממני להתארגן על טופ ומגבת ולהסתכל עליהן בציקצוק אופייני.
אין דבר העומד בפני הרצון חברים.
תישארו מהממים,
בר.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
