עכשיו כשיש זמן, בעצם עכשיו שאין, יושב על ספסל, ממתין למורה, בוהה באוויר החמים ובעוברי אורח, נזכר שצריך לפעמים לכתוב, צריך לפרוק קצת מתחים, עכשיו כשיש זמן, כלומר עכשיו בין לבין, הבגרות לעבודה, הלימודים והאשה, החברים והמשפחה, ומה איתי?

הרי בין זה לזה שכחתי את עצמי, ועכשיו שאין זמן אני פתאום מוצא קצת בשבילי.

כותב כדי לשרוף עוד 5 דקות, כותב כי אין לי כבר מקום בראש.

הכול מלא עד אפס מקום, עוד רגע עולה על גדותיו ונשפך אל הרחוב.

עוד יום הכול יתנפץ, עוד רגע הלחץ שוב מתחיל.

עברתי את הגבול, ואני נמצא עמוק בשטח אויב, חושב איך זה קרה, הרי אני נשארתי במקומי, הגדר, היא זו שהתרחקה.

מספיק כבר להיום, עד לפעם הבאה..