נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

את הסדנה התחלתי ברגל שמאל.

המנחה, זה עם השפם הכתום והשער המאפיר,

העיר לי על הרעש שהכפכפים שלי עושים.

זה נראה בעייניו "חסר כל תכלית ללבוש סוג כזה של נעליים- בעיקר מהסוג המרעיש".

ואז הוא כיווץ את אפו בסלידה, כאילו השפם שלו הולך לצאת מהמקום, להתארך, ולקשור אותי כמו חבל,

כעונש על ההתנהגות שלי.

לאחר מכן, הוא החל להסביר,

שלא כל אחד, יכול להצליח בתחום,

ושהדרך עוד ארוכה ומפותלת, ושעל כל כוכב זוהר, יש אלפיי מטאוריטים שנפלו והתרסקו במקצוע הזה.

ואז הוא לחש לעצמו "והרי, מי בכלל רוצה להיות תסריטאי?-

היום כולם רוצים להיות כוכבים,

רוצים להיות אהובים.

להופיע, אפילו רק בשביל לקרוא רשימת מכולת"

ואז הוא הפנה את גבו אלינו, הגביר את קולו, וכמעט צעק

"אבל אתם, חבורה של נשמות תוהות (או שמא הוא התכוון טועות?),

אתם נפלתם. נפלתם חזק."

לאחר מכן הוא ביקש מכל אחד מאיתנו להגיד את השם שלו, לספר קצת על הבית, ומה אנחנו עושים כאן בכלל.

כשהגיע תורי,

התמהמתי קצת.

"מה יהיה, הגברת עם הכפכפים, לא מוציאה קול, דווקא כשהיא צריכה?"

ואז זה יצא ממני בשטף-

"אני- אני תמר.

אני בת 23, לפני שנה השתחררתי מהצבא.

אני בעצם רשומה ללמודי הנדסה,  אני אפילו לא יודעת מה אני עושה פה.

את כל הילדות שלי העברתי בלהיות, הכי יפה, הכי טובה, הכי חכמה. העברתי בעיקר בלהיות.

אחרי שהשתחררתי, בלילה שלפני הטיול לחו"ל,

ישבתי בפאב עם חברות.

כולנו שתינו יותר מידי,

ובשלב מסויים איזה בחור מסתורי התחיל לדבר איתנו,

מרוב אלכוהול לא שמנו לב,

איך אנחנו נפתחות לפניו- מספרות לו את כל הפרטים הקטנים שבנו,

רוקמות לו את החברות הפרטית שלנו, בשעתיים על הבר.

אחרי שנה, גילינו את עצמנו מחדש.

בסדרה.

בערוץ 2.

הוא באמת אמר שהוא תסריטאי,

אני זוכרת את זה, עכשיו, בדיעבד.

צחקתי כ"כ. סיפרתי לו שזה חלום מבחינתי.

לכתוב תסריט, משהו על החיים שלי.

הוא רק אמר, שלפעמים חלומות מתגשמים.."

ואז המנחה קטע אותי, מחוייך:

"לפעמים חלומות באמת מתגשמים.

רוב הזמן הם מתרסקים.

אבל אם זה מה שאת רוצה-

מי אני שאעמוד בדרכך?"

התקדם, וטפח לי על השכם.

ואז הבנתי, שלמרות החשש, בסדנה עוד יהיה בסדר.

זה לתחרות כתיבה נוצרת.