נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

ועכשיו זה הרגע והמצב הכי גרוע.

אני חסרת אונים.

הייתי בטוחה שאני בשליטה מלאה,

ומאז הנסיעה הזאת, הביטחון שלי מתערער לאט לאט לאט..

וכרגע אני כל כביש מהיר,

ולא, כאן אין מלווים או מורים לנהיגה, והרי עברתי כבר את הטסט,

ואני כבר גדולה מפסיק להחליט בעצמי, מה אני עושה עם עצמי,

אז נגלות בפני שתי דרכים-

ואני יכולה לעשות את ההכי קל ומפתה ולכתוב לו הודעה (ועוד על הוול),

ש

'נראה לי שמיצתי.

תהנה בהמשך הנסיעה'

ולהמשיך לבכות עם עצמי לכרית-

או לפנות לבחור שייקבל אותי תמיד תמיד כמו שאני,

וסוף לראות מה יש לי מתחת לאף ולהיות איתו.

ואפשר גם ללכת על הדרך הקשה,

גם היא כוללת בעיקר בכי לכרית,

ואז התמודדות איתו ומולו,

ולומר כמה חרא הוא וכמה מאוכזבת אני.

ופתאום זה נראה לי אחר לגמרי ממה שזה היה.

והמילה פרידה מהבהבת לי בראש באלפי נורות אדומות

כי הוא הוכיח את עצמו, ולא פעם-

כבחור של דיבורים ולא של מעשים..

ואולי הוא שיקר לי כל הזמן

וזה לא באמת מיוחד בשבילו,

ואולי אני רק רוצה לראות את הצער שלו

ואיך ואם זה ייכאב לו כמו שלי כואב כ"כ.

וכלום לא מסתדר לי, בסופו של דבר.