נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

לא, לא, לא.

לא עוד פעם לעשות את כל הדרך הזאת.

לא עוד פעם אותו אוטובוס מקולל.

האוטובוס הזה הוא האויב שלי,

המאהב שלי,

החבר הכי טוב שלי,

והמבקר הכי נוקב שלי.

כל יום חמישי,

הוא אוסף אותי מהתחנה ליד הבית,

למרות שהוא יודע שאני לא רוצה,

וגוער בי,

קדימה תעלי עליי, את יודעת שאת צריכה.

יש בו הכל, אני חייבת לומר- אין עוד הרבה כמוהו:

המושבים מהבד האדום, המתוח והחדש,

המזגן, שמכוון בדיוק בטמפרטורה הנכונה- אין כמוהו עוד אחד שיודע לעשות לי נעים,

וילוני בד, שחושפים שמש חמימה של אחה"צ,

ורדיו שמנגן בקצב של הלב שלי.

הוא מוכן רק לקשר לטווח ארוך, האוטובוס שלי,

שעה וחצי נסיעה.

והוא מפיל אותי מטושטשת,

לכמו שעה וחצי של חלום,

אני צופה בעולים וביורדים,

בילדים שחוזרים מבתי ספר,

או בנערות עם שקיות הקניות,

באימהות שגוערות בילדות.

הוא שומר לי תמיד את הכסא שלי,

ונורא קנאי לי.

יש משהו מיוחד כזה ביני ובינו.

אך בתום השעה וחצי,

כבר מגיעות אותות של פרידה,

והוא כבר לא נעים לי כמו בהתחלה,

הנוסעים מתכערים והשמש מתחילה לשקוע,

והעצירה בתחנה רועמת.

שוב פעם אני נשארת לבד כמו פעם.

"ילדה הנה התחנה שלך"-

את הדרך למטה אני תמיד עושה לאט.

נתראה עוד מעט, זה בסדר עוד מעט.

והינה אני ניגשת לדלת, הוא כבר התרחק ונסע לי עכשיו.

והנה השלט: מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

(זה לכתיבה נוצרת.)