נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

לקום כל בוקר לאותה המיטה, לאותו הנוף,

ולאהוב ולשנוא את כל מי שאיתי בחדר, למרות שאני היחידה.

לקרוא ולישון, ולישון ולקרוא, ולבכות בעיקר לבכות.

ולהאכל כל הזמן, עד שאני כמעט נעלמת,

ע"י השיגרה המשעממת הזאת.

ובעיקר תחושת הבדידות שמציקה לי,

התחושה שאף אחד לא מבין אותי.