נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

כשאתה אוהב וכבר לא נשארו לך מילים בשביל להגיד,

זה אומר שזה כבר קצת יותר מידי.

וכמה אתה אוהב? אף פעם לא הצלחתי להבין את זה בצורה ממשית וממצה.

וזו הבעיה בתפיסה שלי. הממש.

כי רציתי לאכול את הכל ובביסים גדולים,

ולנשום אותך כל רגע ורגע. ואתה לא.

זה מפחיד שאתה רוצה מישהו כל כל הזמן.

שהוא מכוער, ומגעיל וגס,

ואת רוצה להיות שלו ומרגישה כאילו מצאת בים ילד מקסים, שלוליות קטנות נקבות בעיינים שלו, והוא מספר לך שאיבד את אימא שלו,

ואת רוצה לחבק ולחבק אותו, ולאמץ את כל הפחדים שלו אלייך,

שיחברו לשלך, ותעופו ביחד.

ורציתי ממך הכל,

ואני הכי רוצה מחויבות.

ורציתי שתקנא לי,

רציתי שתקנא ושתכאב ותבכה עליי הרבה דמעות,

כמוני.

כי רק ככה אני מצליחה להרגיש את האהבה שלנו,

דרך הכאב.

זה כבר לא כואב לי כמו שכאב לפני,  לא אותו כאב לפחות.

עכשיו יש בי מעין טעם מר של פיספוס,

כי פיספסתי אותך,

ועל הדרך אני לא מפסיקה לפספס את עצמי.