נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

לפחות עברתי את שלב ההכחשה.

אני יודעת שאני מתגעגעת, ושאני צפויה ותלותית.

ובעיקר נותנת את עצמי בזול מידי, כמעט בחינם.

אבל לפחות אני כבר לא מנסה להתחמק מזה,

אני כבר לא משחקת מחבואים עם מה שאני רוצה.

אני לא אשקר לעצמי, לא הפעם לפחות.

אתה כל הזמן נמצא אצלי בראש.

אני לא בטוחה אם חלמתי, או שסתם באותה התקופה השמיים נצבעו בגוונים של אדום וורוד,

וישבנו אחד בתוך השניה בשמיכה שלך,

ואפילו הבאת לי פרח.

וכשסיפרת שהיית שיכור, מול כל הרעש של הים, וכל מה שחשבת זה רק כמה אתה רוצה רק אותי,

הבנתי שלא משנה כמה פרחים עוד יקנו לי,

אני אף פעם לא אשכח אותך.

ואתה כמו בלון גדול נוצץ וצבעוני,

שאני לא מפסיקה לנפח.

אני מאמינה שיבוא יום ואני אשכח אותך,

ואת כל מה שהיה.

אבל אני לא מפסיקה לבקש רק לראות את כולך שוב בעיינים הקטנות האלה.

הרי בשלב מסויים הפסקת לאהוב אותי, ולא נתת שום תשובה.

אני כ"כ גדולה עכשיו,

ואני חושבת שאולי יחסר לך החן הילדותי והבתולי , של פעם, למרות שאני עוד כזאת.

המכונית שלי כסופה ומהירה, ואני יודעת את הדרך אלייך הביתה גם בעיינים עצומות,

אני רק צריכה שתפתח לי את השער בחזרה אלייך.

-

אולי אתה קורא פה,

ואולי אתה לא חושב עליי כבר בכלל,

אבל אני יכולה לתת לך דליים של דמעות, שאגרתי ממך.

חשבתי פעם שאם אני אחזור על המילה הזאת שוב ושוב,

אולי היא תאבד משמעות,

אבל אני חושבת שהמושג אהבה כבר מזמן קטן עלינו.