נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

זה לא ששכחתי את כל מה שהיה, כי בסופו של דבר זה היה נורא כיף,

ומתוק כמו גלידה ראשונה בתחילת חודש יוני.

אפשר לבכות ולהצטער, אבל אין טעם להתנצל על כל מה שהיה.

זה מתעלה על תחושת החוסר וודאות, ויונק ממך את כל משפטי ה"אם אז אולי.." ואת כל התכנונים הקטנוניים שאת עושה בראש,

אבל משתדלת לא לחלוק עם אף אחד, כי גם לפתטיות יש גבול.

השאלה היא כבר לא איך אנחנו מרגישים, אלא איך העולם רואה את מה שאנחנו מרגישים,

ואיך זה משפיע, ואם גם מחר נתעורר באותה המיטה לבד.

רגשות זה פאסה, עכשיו רק ניתן לבחון את המצב, ולהחזיק אצבעות שהשיר הבא שיינגנו ברדיו לא יהיה מתקתק מידי,

או  זה ששמעתם בפעם הראשונה שהתנשקתם.

וגם נשיקות, הן  מלכתחילה דרך להעביר מחלות, ורק אח"כ אהבה.

זה לא הזמן להעביר את הכדור אליי, אני כבר לגמרי פרשתי מהמשחקים האלה.