נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

הדברים נראים כ"כ פשוטים עכשיו

ובעצם הם נורא מסובכים.

או שאולי להפך.

ואני מרגישה צורך נורא חזק לפרוש את סיפור אני-בחורי מההתחלה,

כי אולי ככה יהיו לי תובנות משל עצמי על העניין.

אני ובחורי,

מכירים כבר כמעט חצי שנה,

כשהוא עבד ממש לידי.

בחודש הראשון לא הייתי אומר לו אפילו שלום, כשהיינו מתראים,

היינו עוברים אחד ליד השניה, לא מדברים כמעט, אני חושבת שכבר אז חשבתי שהוא חמוד.

ואז הוא בא לבקש מאיתנו את העיתון- בשביל למלא את התשחץ

ואז כבר הכל נהיה יותר מעניין.

זה היה בדיוק כשחזרתי מוורנה, ולשנינו היו חוויות משותפות מאותו מקום,

ושנינו נורא רצינו לטוס לברלין.

עם הזמן, אני והבחורי התחלנו לדבר יותר ויותר,

גם פנים מול פנים וגם במסנג'ר,

ובאמת שאפילו היו ניצוצות.

אבל זה אף פעם לא הסתדר.
כשהוא טס עם חבר שלו לאמסטרדם, היה לנו מין ריב מוזר,

אני אפילו כבר לא זוכרת על מה,

ואז הוא זרק שפשוט נוותר על זה ,כי כנראה שזה לא נועד לקרות.

כי היה כל כך הרבה מתח, אבל הקרח אף פעם לא נשבר.

בסוף החלטנו להפוך לסוג של ידידים,

ואפילו סיפרתי לו על המושבניק ועל איך הדברים מתקדמים, בצורה הכי נונשלנטית שיש.

בסופו של דבר, בערב של הוולנטיין, אחרי שיצאתי עם חברות שלי, פגשתי אותו.

אז שתינו קצת, וצחקנו קצת ובסופו הערב התנשקנו,

והוא היה נורא חמוד ונחמד, ולי זה היה כיף.

הוא סיפר לי באותו ערב, שהוא טס עוד שבוע (שזה בעצם לפניי יומיים של עכשיו) לשבועיים לחו"ל- שבוע לסקי ואז שבוע לברלין.

ואז עשיתי את החשבון הזה בראש שלי, והחלטתי שהרי אני בכל מקרה מתגייסת אז למה שלא לעשות את הכיף הזה איתו,

בלי לדאוג יותר מידי.

מתוך שבעה ימים בשבוע שעבר, ראיתי את בחורי 5 פעמים- ראשון, שני , שלישי, רביעי ושבת.

דיברנו בלי הפסקה.

בשבת פחות או יותר הבנתי שאני לא באמת רוצה שהוא ייסע,

ושאני רוצה אותו קרוב אליי, כי הוא יחזור רק אחרי שאני מתגייסת ואז גם הוא יתגייס, וזה יהיה פחות או יותר הסוף.

והרגשתי נורא מטומטמת, איך הכל נופל עליי ברגע האחרון, חצי שנה לא יכלתי לעשות משהו עם עצמי.

אז בסוף אחרי שקצת בכיתי,

ולו היה עצוב שלי עצוב וכדומה,

החלטנו להמשיך ולנסות כשהוא יחזור לארץ, למרות שזה לא ממש ריאלי.

למרות שאני בטוחה שהוא יהיה ממש חתיך על מדים, אני לא יודעת כמה נראה אחד את השנייה,

ויותר גרוע, מה יהיה אם כן.

חוץ מזה שבחורי הוא נחמד וחמוד, הוא גם חוזר בשאלה, שהחליט שלהיות דתי זה לא ממש מתאים לו פחות או יותר בתיכון,

וזה קצת מוזר, כי הוא בדיוק בגילי ואני אף פעם לא בטוחה מה מתאים או לא מתאים לי ולמה אני שייכת.

הוא למד בישיבה, ואבא שלו לובש כיפה, ואחותו ואמא שלו כיסוי ראש, וסבא שלו נורא נפגע שהוא הפסיק ללכת עם כיפה.

בחורי גר אולי 15 שעה הליכה מהבית שלי, אבל זה קצת עולם אחר.

ושאלוהים יעזור (ואנחנו כל הזמן צוחקים שהוא לא ייעזור, כי אנחנו ממש זוג כופרים)-

ההורים שלי הם הדבר הכי חילוני בעולם,

ואני לא רוצה לדמיין את התגובה שלהם בכלל,

כשהם ידעו על זה, בעיקר שאימא שלי שנורא אהבה את ירדן (משום מה),

ויותר גרוע, מה יקרה אם אני אפגוש את משפחת בחורי.

אני אצטרך לשים חצאית? כי כל החצאיות של מיני..

ומה הם יגידו?

הרי מבחינתם כל זה זו אפיזודה חולפה, גם אחיו ואחותו הבוגרים העבירו אותם את זה

הם בטח ייסתכלו עליי כמו זאת שבאה וקילקלה להם את הבן,

למרות שהוא באמת קצת יותר מקולקל ממני.

זה נורא עצוב וזה בכלל מצב שזר לי.

שחוץ מלאהוב אחד את השניה,

אין לנו שום רשת ביטחון,

ואי אפשר להעמיד את ה'זוגיות' הזו בשום דבר, כי היא כ"כ רעועה.

זה ממש מתסכל.

אני: אתה מתגעגע הביתה?

בחורי: מתגעגע אלייך, הביתה קצת פחות.