נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

את יושבת,

בפעם הלפחות אלף,

מול דף ריק ומנסה להגיד משהו שעמוק בתוכך יגרום לך להרגיש חכמה או מתחוכמת יותר מרוב הבחורות שאת מכירה.

מה אני שונה ממה שאני היום למה שהייתי אז?

אני חושבת שהיום אני מרתיעה הרבה יותר.

לפעמים אני מרגישה נורא מתנשאת,

כשאני מסתכלת בזילזול על אלה שעד לא מזמן חלקו איתי מסדרונות ומדרגות וחדרי לימוד,

והיום הם נהגים או פקידות של פקידות או עוד כל מיני דברים לא חשובים במיוחד.

אני אוהבת להסתובב עם הסיכות האלה על המדים והנעליים שחמדתי לעצמי ולדעת שעוד לא הרבה מאוד זמן ייצא ממני משהו.

אני אוהבת לפזר את השיער באוטובוס ולתת לגלים הכתומים צהובים שלי להשפך על הכסא ולראות שלפעמים יש מי שמסתכל מהצד השני.

ביום הראשון שהגעתי לחטיבה,

או בשבוע הראשון, אני לא בטוחה, הכל שם מתערבב לי בראש,

הם כולם שאלו אותיאיך קוראים לחבר שלי ולמה אין לי אחד,

ולא הייתה לי שום תשובה וודאית,

אולי כי אני בעצמי לא מבינה מה כ"כ נורא בי,

שאפילו עכשיו כשהעיניים שלי הכי יפות שהן יכולות להיות בזמן הזה של השנה,

בנים הם עוד חידה שאני לא מצליחה לפצח.

יכול להיות שעוד שנה או כמה שבועות

אני אמצא את הבנאדם שנכון לי בכמה מובנים שהם יותר ממשיכה ברור

או טעם דומה במוזיקה,

ויהיה לי יותר קל להפוך את עצמי לבנאדם שרציתי להיות

ושאני מנסה להוציא מתוך עצמי

ולהציג לכם עכשיו.