נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

הבית ברחוב בורכוב, עומד ליד המכולת שהייתי קונה בה מדבקות לפני 12 שנים בערך.

אני צריכה רק לצאת מהדלת של הבית, לעבור בשביל בגינה שלי,

לצאת מהרחוב, לעבור את הכביש, וללכת מעט שמאלה והגעתי.

3 דקות הליכה.

ליד יש גן ילדים וגם מדרגות שלוקחות אותך למעלה לבית כנסת.

זה היום מוזר לפתוח היום Ynet ולראות שמישהו שגר 3 דקות הליכה ממך רצח את שלושת הילדים שלו.

תמיד ההורים שלי האמינו שאנחנו גרים ברחוב טוב.

תמיד היה פה שקט, יחסית לעיר העמוסה הזאת,

עם בתים פרטיים או בתים משותפים חדשים וגינות גדולות.

בלי יותר מידי אלימות ובלאגן.

זה אף פעם לא היה קל לגור בנתניה, ולקבל את הפרצופים הנגעלים האלה, או את ההערות הציניות

על הערסים והסכינים והוודקה,

אבל אני אוהבת את העיר שלי.

אבל היום בבוקר מישהו ברחוב ליד רצח את שלושת הילדים הקטנים שלו.

וזה פה ליד. שלוש דקות הליכה, ליד המכולת.

הילדים הקטנים שלו גם בטח קנו שם מדבקות ומשום מה מישהו החליט שזה לא מתאים לו יותר אז הגיע הרגע להפסיק את רצף

האושר שיש להם בעיינים, כמו לכל ילד קטן, ולסיים את החיים שלהם באכזריות.

אני לא מבינה למה הכל כ"כ עקום לאחרונה,

ולמה אנחנו לא מצליחים להתקיים בתור חברה תקינה ונורמלית,

ובסוף הורים רוצחים את הילדים שלהם.