נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

החוכמה היא למצוא את האמצע.

לתת מספיק מטען של רגשות, ולדאוג שהמאזניים לא יטו לא לכאן ולא לשם.

אני לא מרגישה שום צורך להגיד סליחה.

נורא כייף בדרך לגיהנום.

ואולי אם אהיה רעה מספיק, אני אמצא מישהו שירדוף אחרי.

יש כזה ספר, שגברים אוהבים ביצ'יות.

לאחרונה אני מפסיקה לפרוס את המחשבות שלי כמו חפיסות קלפים, על שולחנות של אנשים זרים.

לאחרונה, אני לא מתעסקת במחשבות.

מחשבות הן דבר שגוזל זמן, ולא נותן לך יותר מידי מחמאות,

וכשכולם מסביבי הפסיקו לחשוב מצידי לישון כל היום או לחייך לאנשים שאני לא באמת אוהבת,

רק כדי להצליח לתפוס את קצות הציפורניים שלי בקצה של צוק, בשביל לא לפול לתהום

ולהחליק הישר לתוך הצד הלא נכון שמעבר הגבול הדמיוני הזה,

שאנחנו מציירים לנו בראש.

אני יכולה לכתוב המון דברים חכמים,

ולהשמע נורא שונה,

אבל בסופו של יום, גם אני עוד חלק של פאזל שמתאים את עצמו כדי להתחבר לאחרים

וזה לא משנה מה יש לי לתת או מה עבר עליי,

המסיבות במושב שאני יוצאת אליהם, המוסיקה שאני היחידה ששומעת בחדר, הטבע נאות שאיבדו את הצורה שלהן, החוברת של בה"ד 1 שיושבת אצלי בארון, השיער הכמעט בלונדיני או ההומור שמצחיק אותי בעיקר.

בסוף של היום הזה

ובסוף של מחר

וגם של מחרתיים,

הסליחה שאני צריכה לבקש, היא רק מעצמי.

הייתי צריכה להתעקש עליי יותר.