נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

הייתי מצלמת אותך באלף עותקים ושולחת לכל הפינות החשוכות שבלב ובראש שלי.

באמת, הידיים שלך בצורה שאני מדמיינת אותן עלי עכשיו,

הן כמו שתי להבות, ואתה מדהים כמו שאתה.

אהבתי פעם נער במשקפיים,

והוא היה כל העולם, והרוח והחומר, והמתוק והמלוח.

איך החיוכים שלך, היו מסיימים לי ימים שלמים ברגע.

היה בזה את הקסם הזה, לא זה מהסרטים של דיסני,

הקסם שמפיח חיים בכל מציאות אפורה,

שמצית סיגריות בלילות קרים,

שמדליק ומבריק עיינים,

שגורם להכל להראות קל ופשוט וטבעי, על המיטה ועל הספה ובמרפסת.

מתחת לסדינים שלך הקמנו עולם,

וככה הוא חרב לנו.

כשהייתי בת 17 הייתי יפה מספיק בשביל לגרום לכל אחד להתאהב בי,

אבל לא חכמה מספיק בשביל לדעת להבין כשזה אבוד.

באותו הזמן היינו בטוחים, שהמצאנו את מה שאהרון ידלין כבר מזמן הספיק לגנות*,

שמענו ביטלס ובוב דילן

וכשחברות שלי כרכו שרשראות עם חרוזים צבעוניים ותליונים גדולים סביב הצוואר,

אני הייתה זו שכרכה סביבה בחורים.

זה נורא קל לצבוע את העיניים והציפרוניים בשחור ואדום,

וללבוש בגדים, שמצאנו בפח הזבל של השכן,

והאמנו שזה יישנה במון.

בקיץ של אותה השנה, הייתי אחת מיוחדת מאלף,

וגם אני שכבתי שיכורה על הדשא של הירקון,

מעשנת נובלס ובטוחה, שככה זה החיים בסרטים האמריקאיים.

והוא ידע לעשות ממני אחת כזאת, כששפך לי בירה על המכנסיים,

וניקה אותם באגרסיביות העדינה שלו.

זה נכון, אימא שלי ידעה לאיים עלי,

כשחזרתי עם אישונים מורחבים הביתה, שהסוף לא יהיה טוב,

אבל לא זכרה להזהיר אותי מפני הבחורים האלה על הדשא של הירקון,

שלוקחים לך את הלב ומפרקים אותו כמו פאזל להמון חלקים שאין להם סוף.

ובקיץ של אותה השנה, כולנו לבשנו ג'ינס קרוע וחיוכים,

ואידאולוגיה מזויפת. כי ככה שאין לך במה למרוד, אתה תמציא לך אחד,

ויצאנו לשתות ולעשן ולצרוח יחד עם עוד אלפים,

כי לעשות שמח זה היה אז מטרה,

ואז כשברקע פס הקול הצומרני שלנו,

ידעתי שעד עכשיו אני תמימה,

ובסוף הערב, על הדשא, הוא יעשה לי לצעוק

ואחרי זה לבכות.

*מי זה אהרון ידלין?

זה לכתיבה יוצרת, כי זה מגניב כרטיסי קולנוע בחינם!!!

זה לא ששכחתי את כל מה שהיה, כי בסופו של דבר זה היה נורא כיף,

ומתוק כמו גלידה ראשונה בתחילת חודש יוני.

אפשר לבכות ולהצטער, אבל אין טעם להתנצל על כל מה שהיה.

זה מתעלה על תחושת החוסר וודאות, ויונק ממך את כל משפטי ה"אם אז אולי.." ואת כל התכנונים הקטנוניים שאת עושה בראש,

אבל משתדלת לא לחלוק עם אף אחד, כי גם לפתטיות יש גבול.

השאלה היא כבר לא איך אנחנו מרגישים, אלא איך העולם רואה את מה שאנחנו מרגישים,

ואיך זה משפיע, ואם גם מחר נתעורר באותה המיטה לבד.

רגשות זה פאסה, עכשיו רק ניתן לבחון את המצב, ולהחזיק אצבעות שהשיר הבא שיינגנו ברדיו לא יהיה מתקתק מידי,

או  זה ששמעתם בפעם הראשונה שהתנשקתם.

וגם נשיקות, הן  מלכתחילה דרך להעביר מחלות, ורק אח"כ אהבה.

זה לא הזמן להעביר את הכדור אליי, אני כבר לגמרי פרשתי מהמשחקים האלה.