נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

אז המפקצ שלי, לא באמת נתן לי טרמפ.

הוא גם לא באמת נישק אותי, וזה די חבל.

כי הוא כן באמת מקסים, עם גומות חן וכתפיים רחבות.

והוא כן מחייך אליי לפעמים כשהשאר לא רואים.

כשאתה כבר כמעט צוער, אנשים מסתכלים עלייך אחרת.

הם מדברים אחרת.

זה כאילו לתגיות שלך יש מין כוח נסתר שאף אחד לא באמת רואה,

אבל כולם מרגישים אותו.

פתאום גם הנעליים הגבוהות שלך מפחידות יותר,

והכובע נראה בלוי יותר- מפזם כמובן :) ,

והקוקו הארוך מרשים יותר.

אבל אני עסוקה להתסכל בההבעה הרצינית מידי של המפקצ שלי,

כשהוא מדבר על שיפצורים מפקקי נסטי או או ניילוצים על סלוטייפ,

ואני כבר לא יכולה לחכות.

שמעתי פעם שככל שמשהו הוא קשה להשגה, ככה את רוצה אותו יותר.

ואני השגתי אותו.

הוא הדליק את המוזיקה ברדיו ואז כיבה,

וסיפר לה איזה סיפור או שניים על בהד 1,

והיא הסתכלה על השפתיים הקפוצות שלו עולות ויורדות.

אז הם דיברו על מסיבה אחת שנמצאת כמה קילומטרים לא רחוק מכאן,

ועל איזה שיר חדש שיצא ברדיו,

והוא שאל אם זה בסדר, בתחנה המרכזית, היא אמרה שזה מצויין.

בשעה 12:02 סגן מניח יד רכה על כתף של טרמפיסטית מציריפין לכיוון ת"א

היא מכפתרת את הכיס בחולצה שלה,

ולא שמה לב לחצי מבט שהוא שולח בה.

טרמפיסטית נשארת באוטו רק עוד קצת

וסגן נשען קדימה שולח יד לצוואר שלה ומנשק אותה.

טרמיפסטית מרוצה מחייכת חצי חיוך,

ומזכירה לו שהיא יותר קטנה מאחותו הקטנה,

שהיא הכי קטנה בעולם.

ככה לפחות הוא אמר לה כשלקח אותה ועוד קלסר צהוב חצי שקוף לשיחה אישית ראשונה.

טרמפיסטית לוקחת תיק, סוגרת דלת, מנופפת ביד.

שבת שלום מפק"צ xxxxx .

נתראה בראשון בבה"ד.