נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

אני צעירה מידי,

בשביל לתהות אם אי פעם אני אתחתן.

אבל אני עושה את זה, בצורה די עקבית, פעם בחודש.

זה לא נוח, להרגיש מטורפת.

אני יודעת שאני לא באמת כזאת, ואני פשוט עוד בגיל התתבגרות,

ויגיע הרגע שכל הקמטים ייתישרו, והסוגרים יינעלו, ואני אהפוך לדמות מוחשית אחת ונורמלית,

אבל עד אז, לפעמים אני מקווה שהגוף הזה, שאני חייה את חייו,

ייעלם מתישהו, והנשמה התוהה שלי תמצא לה איזה משהו שיותר מתאים לה,

אולי איזה נערת גומי רוסיה, או חתול פרסי.

זה מבהיל, נערות בנות 18,

עם איפור מרוח, בירה על הגרביון,

וסיגריה חצי גמורה ביד, מייללות.

אבל אף פעם אני לא אהיה כזאת,

אני לא מאלה שיוכלות לתת מעצמי את הכל,

אני חייבת שיישאר לפחות משהו אחד, משהו להגן עליו,

לא להסתכן יותר מידי.

אני יודעת, אנחנו לעולם לא נוכל להתחתן.

אימא שלי נורא תתעצבן, שתדע שאנחנו מעשנים, או לפחות עישנו יחד על המרפסת,

והמסיבות טבע שלך,

ואיך שאתה טמבל בצורה מקסימה כזאת.

ילדות בנות 18, לא מתאהבות ונשבות במהרה,

הן לא מתמסרות בקלות יתרה.

ילדות בנות 18, הן כבר לא ילדות. הן בחורות.

אתמול שתיתי אלכוהול בשביל כל העיינים העצובות, שראיתי אי פעם, ובשביל כל הידיים הקרות שנגעו בי ונעלמו,

בשביל כל השפתיים הסדוקות שלא זכיתי להרגיש.

תחושת הסיפוק לא הגיעה. אלא בעיקר תחושה של סיחרור ואיבוד עשתונות היסטרי, עד הגבול הפסיכוטי,

של מה לעזאזל אני עושה פה בלעדייך.

וזאת אולי מהות הבעיה, הדמות המתמטית שבי, שמחשבת ומחשבת ומתכננת,

ורוקמת תוכניות לפרטי פרטים, לשלד דימיוני ולא בר השגה.

זה לא נראה לי לא הגיוני לחגוג איתך יום הולדת 18.

זה לא נראה לי לא הגיוני להיות איתך תמיד.

אני לא מרגישה רע, כשאני חולמת חלומות מטורפים ואתה מופיע שם בשחור ולבן ואנגלית ועברית וקטן וגדול ועליי ומתחתיי

ובחוץ ובפנים.

אני גם לא מרגישה נורמלית.

יש לי מין תחושת מחנק ולחץ על הסרעפת ודאגות שמסתננות ולפעמים בורחות החוצה כמו עשן מהאוזניים.

אז אני בת 18, בתולה ונאיבית.

יש לי יזיז וגם לב שבור,

בעיות אכילה ובעיות בבית,

ובעיות בבטן שאוכלת את עצמה מבפנים.

בחלום האחרון שאני זוכרת, אתה יוצא מתוך קופסא כחולה עם סרט אדום,

ויש לך פאה של ליצן, ואתה שר לי היום יום הולדת,

ואני פשוט לא מצליחה להפסיק לבכות.

יום אחד, מישהו יאהב אותי באמת.

מישהו ילך אחרי, גם עד סוף העולם.

מישהו ירצה אותי, לא בגלל העיניים הכחולות שלי, או השיער שלי, או הציצי שלי,

מישהו ירצה אותי למרות המכנסיים במידה 40 לעיתים, והדיכאון ובעיות האכילה.

יום אחד מישהו ייתעלם מחברות שלי מההורים שלי ומאח שלי, כי זה ייראה לו מזערי בהשוואה להיות בלעדיי.

הוא יבוא לכל הארוחות ויגיד את כל המילים הנכונות והעיניים שלו ינצצו, והפעם לא סתם.

לא עוד הרבה זמן,

אנחנו נשב על מרפסת, במקום אחד לא רחוק מכאן,

ונעשן ונשתה קפה ונאכל עוגיות,

ולא אכפת לו אם הפה שלי מסריח.

מישהו ייסחוב לי את השקיות, וירים לי את השיער כשאני אקיא ויאסוף לי את הדמעות כשאני אבכה.

יום אחד נלך לקולנוע,

ונקנה את הפופוקורן הזוגי, ונאהב אחד את השני בלי מילים.

יום אחד למישהו יהיה רע כשרע לי, ויהיה טוב כשטוב לי, ויירצה אותי מאושרת ויירצה להבין אותי, ואת כל החורים והסדקים שבי.

הוא יידע לאסוף את השברים ולהרגיע, והנשימות שלו יהיו מספיק חזקות, אבל לא מידי, כדי שאני ארגיש איתו כמה אני חיה,

וכמה אני אוהבת אותו.

אנחנו נצא ונטייל, ונראה עולם ונקנה מזכרות כמו מפגרים, ובחדרי מלון נדע שכמה טוב שיש לנו אחד את השני,

כי בלעדיי כלום לא יהיה שווה לו את זה, לא ברלין ולא אמסטרדם ולא רומא.

יום אחד, לא נצטרך 2 מטריות אלא אחת, ונלך ביחד בגשם ותחבק אותי כ"כ ששום דבר לא יחדור יותר לתוכי,

לא ייאוש ולא עצב, רק אתה.

יום אחד מישהו ירצה אותי כ"כ חזק.

יום אחד אני אהיה שווה משהו. בשביל מישהו.