נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

ילדות טובות, הן כאלה שעושות אהבה.

האחרות, הן כאלה שסתם נוח לזיין.

אני תוהה הרבה זמן,

מי אני לעזאזל?

אני מוצאת בדרך רק פירורים של הגיון,

אני כמו אוהל בלי יתדות,

וכל הגוף שלי יצנח על הרצפה עוד שניה.

בחוסר צלילות מתמדת, ההחלטות השגויות אף פעם לא נראות קשות כמו שהן.

זה נורא קל לבלבל, בין אינטימיות, לתחושה חולפת.

ואת יודעת שזה חולף,

כשהדרך הביתה מלאה שתיקות.

אבל אני לא מטומטמת.

יש לי העיינים שלי, והשפתיים שלי,

והראש שלי, שיודע להמציא את עצמו כל הזמן מחדש, ואם עכשיו אני חושבת שאני מאוהבת בך,

אז אני אמצא דרך להרוג אותך בתוך עצמי,

ולהשאיר רק עשן של סיגריה בסוף.

אל תאיים עליי בקונדומים,

הם רק חתיכה של גומי, שאין לה שום משמעות כרגע,

בדיוק כמוני.

זה שראית אותי ערומה,

לא אומר שאנחנו מכירים.

בשבילך, אני אהיה רק, הבתולה,

ואני חושבת שזה סידור שעובד די טוב בשביל שנינו.

זה הכל מכני ואוטומטי, כי זה בלי שום רגש.

להתערבל בך ואז לנבל שיחות עם הרבה מילים גדולות,

אבל בלי שום משמעות,

ולהזכר כמה אני אוהבת את ירדן,

ולבכות על הכרית שלך על מישהו אחר.

"זה בסדר,

זה או שאנחנו אוהבים מישהו,

או מתנחמים בזרועות של אחר."