נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

לפעמים אני מנסה לדמיין,

מה היה קורה אם כל מה שבאמת רציתי אי פעם היה מתגשם.

אז אולי הייתי היום כבר רזה ומוצלחת יותר.

אבל חברות שלי מאמינות בסוד, ואומרות שאם אני אאמין זה ייקרה.

ואני מאלצת את עצמי להאמין.

האמנתי בלילה, מתחת לכרית, כ"כ חזק, שאני הולכת לעבור את הראיון של דובר צה"ל,

באמת שהאמנתי,

עדיין לא קיבלתי תשובות, אבל תחושות הבטן שלי יותר חזקות מהאמונה, והתחושות האלה אומרות-

קדימה לשרות צבאי משעמם שיגרתי ואפור.

אבל אני כבר קצת רגילה,

הכל אצלי משעמם שיגרתי ואפור לאחרונה.

אני לומדת בבית ספר רגיל, מתלבשת כמו כולם, שומעת את אותה המוזיקה ורואה את אותן סדרות.

היחודיות שלי כבר לא קיימת.

למרות שאני מנסה ממש חזק להאמין בה.

וחוץ מזה לאט לאט אני מבינה שאת העבר צריך להשאיר בעבר,

ומאמינה שעוד מעט יגיע מישהו חדש, ואתה תעלם לחלק בראש שלי בו שוכנים כל הזיכרונות השוליים.

אבל גם אם הכל שיגרתי ואפור,

לשניר יש את הדרך לתקן את זה.

כל כך קשה לי לכתוב פה את השם.

גם לדבר על זה, זה כמו כוויה בלשון.

למרות שכבר מזמן אין בינינו סודות, ולמרות שכבר מזמן הוא שייך לעבר,

הוא תמיד יישאר האחד.

האחד שדימיינתי אותו רוקד איתי במסיבת סיום,

מבקר אותי בצבא,

יוצא איתי ועם חברים שלנו, ושם לי יד על הכתף, בשיא הטבעיות.

ואולי אפילו זה לא מגיע לך, אתה לא עשית כלום בשביל זה,

ואני התאהבתי בך,

ולי, שעשיתי כ"כ הרבה, לא קרה כלום.

אבל אני לא שומרת לך טינה להפך,

אתה תמיד תשאר האחד.

אז נמות.

מול הטלוויזיה,

על ערוץ 20,

ככה נמות.

בדיוק, לפני שבוע,

היד שלך נגעה בי בפעם האחרונה.

בדיוק לפני שבוע,

העיינים הוצפו דמעות, ברכב שלך.

תכננתי לי להיום את הדייט המושלם,

אני פופקורן, והבחור שלי דר. מקדרימי,

אבל מסתבר שהשלט של הדי וי די לא ממש עובד ומהרגע הזה הכל התדרדר..

התחליף שלי לגיא נעלם, ומצאתי את עצמי עצבנית, מסתובבת כמו סהרורית בתוך הבית.

אני מתגעגעת אלייך כ"כ,

ואני לא יודעת למה.

להודעות המוזרות באמצע הלילה,

אלה שבכלל לא זכרת למחרת.

למגע הנעים-מכאיב.

תמיד להיות איתך הייתה מעין חוויה חוץ גופית,

כי תמיד ידעתי שיכול להיות שהפעם זו תהיה הפעם האחרונה.

אז ניסיתי,

רציתי לזכור הכל.

מצבע החולצה שלך, עד למוזיקה ברקע.

כי ככה אני תמיד מנסה לזכור הכל, ולא לשכוח אפילו דבר.

ואז להריץ לעצמי את הכל בראש,

להבין מה לא עשיתי בסדר.

תמיד שמענו באוטו שלך את אותו הדיסק,

או-קיי קומפיוטר, של רדיוהד.

אני תמיד מפחדת לשמוע אותו ביוטיוב, לזהות את השירים ולהתחיל לבכות.

למה אני מתגעגעת?

לחוסר וודאות?

לזה שרע לי?

שאני יודעת תמיד, שאתה לא מתכנן להכיר אותי לחברים שלך,

או להורים שלך,

או לקחת אותי לבית שלך?

ולמה אני מתפלאת בכלל, ולמה העיינים שלי מתמלאות דמעות אפילו ברגעים אלה,

אני נתנתי לכזה לקרות.

כי האמנתי לשטויות שלך.

והייתי בדיוק מה שאתה אומר עליי,

ילדה קטנה ותמימה.

אני עדיין מאמינה לך,

האמנתי לך כשאמרת לי שאני יפה ושיש לי עיינים יפות ושהיה לך טוב איתי.

ולמה?

למה זה כ"כ קשה לי לומר לך סופסוף שלום ולא להתראות,

כשלך זה כ"כ קל?

אתה בלילה שאחרי אפילו לא זוכר אותי.

אתה אפילו לא יודע מי אני בכלל- מי אני באמת,

מעבר לזה שאני נעמה, ומעבר לשיחות על השנות שרות.

ואתה יודע שאתה הרע,

ואולי אפילו היה חלק בך שניסה להגן עליי מפניך,

כשהחזרת אותי הביתה, ודיברת עם 'יעלי', בחורה שאני אפילו לא יודעת מה היא בשבילך,

וחזרת ואמרת שאתה אוהב אותה, בטח ידידה,

וראית אותי מתכווצת במושב ליד.

זו הייתה מנורת אזהרה אדומה שלך אליי,

תברחי. אני רק אמשיך להכאיב לך.

כמו עכשיו.

וכואב לי הגוף,

ושום כדור לא מעביר את זה,

רק אתה.