נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

השתקפה בעיינים שלך,

משתקף בעיינים שלי- מאושר.

וזה לא שאני כועסת,

להפך, אני מרוקנת מרגשות או מחשבות.

זה היה כמו להרגיש אלף סכינים מכוונות אליי,

ולדעת את הכאב שעומד לבוא.

והיא יפה, באמת שהיא יפה,

לא משנה כמה אנשים יכחישו,

ואתה יפה, אפילו יותר מפעם, כשאתה מביט בה והעיינים שלך נוצצות.

ופתאום זה כבר לא מה שהיה פעם,

ופתאום, עכשיו היא מוחשית, לא איזה שם שנזרק לאוויר מידי פעם בשיחה.

היא עור ועצמות ודם, וכ"כ חיה ונושמת, שזה נראה לי מיותר ולא הוגן.

וכל הדקות הספורות האלה, שנמשכו כמו נצח,

היה בי מין פחד להביט לה בעיינים, לעכל שהיא אמיתית,

שהיא תראה אותך בתוכי,

בנפש.

אנחנו חלקי פאזל.

חצאי תמונות, אפיזודות חולפות, בין הקירות האפורים האלה.

לובשי כפכפים, חולצות צבעוניות, עונדים חיוכים, ואת העיינים מכסות משקפי שמש,

מגינות, כי אנחנו רוצים לראות-לא לראות, להבין- לא להבין.

וכמה סימבולי זה?

אחרי הטקס מחר,

אנחנו לא חוזרים לבצפר.

אנחנו נשארים בבית, בין ספרים למחברות, בדחיפה אחת אחרונה, ומסיימים.

אנחנו לא נחזור להיות אנחנו, אני מרגישה את זה.

ומחר נראה, אותם, החיילים שחוזרים,

ונרגיש את אלה שלא חוזרים,

ונדע שזה אנחנו. אנחנו נגמרים.

החולצות שלנו, ייתחלפו במדים,

וכמו שרוכים, ניפרם אחד מהשני, נעלם מכל מה שהיינו.

ומה תזכרו ממני?

ומה הייתי בשבילכם?

והם כולם, הטובים והרעים, הם כולם הפאזל,

הם אלה שמכילים ומרכיבים, את חווית הבגרות שלי, את השנים היפות, המכוערות, האומללות שלי ביותר,

אנחנו נתלש מהקרקע היציבה שהורגלנו אליה.

ואני לא רוצה, ולא מוכנה לקבל,

לא הלוויות צבאיות ולא אזכרות,

ולא חיוכים מאולצים ולא עיינים אדומות,

אני לא רוצה שתלכו לי.

ובלילות האחרונים, אני מתעוררת עם זיעה קרה.

אל תעלמו לי.

גם כשהשמש זורחת, אל תוך בוקר עייף,

והרגליים כושלות אני רצה למקלחת חמה,

טרודה ושרופה וכואבת,

המחשבה שהיחסים שלנו שונים פתאום עדיין כואבת.

וכנראה, שבאמת מעולם לא הייתי טובה במערכות יחסים,

כי אפילו החברות שלנו עולה עכשיו על שרטון,

ולא את לא בחור, שאני צריכה לדעת איך להרשים,

ולגרום לו לרדוף אחריי.

אנחנו מסתובבות כ"כ הרבה ויורות מילים לכל מי שסביבנו,

כל מיני שמות תואר, מילים סתמיות שצירפנו לעצמנו בראש באופן אקראי למשפט,

ועכשיו אף מילת תואר לא תעזור יותר..

כי בסופו של דבר, החיים נמדדים במעשים.

ובמעשים? אנחנו חלשות.

כי כשסבא שלך מת אני לא הייתי שם,

וכשאני בוכה כל לילה לתוך הכרית, את לא שם.

אנחנו רוקדות בין ים ליבשה,

בין 'אוהבת' ל'שונאת',

בין 'מעריצה' ל'מתעבת'.

והכל אצלנו נקטע וממשיך במהריות שונות,

והחיים שלנו הם חיים במימדים שונים

וכשלי כואב אני שותקת,

וכשלך מציק את צועקת.

ואולי ניסינו לשנן לעצמנו שהפכים משלימים,

אבל כרגע אנחנו רק משלימות אחת לשניה צער וכאב.

אני יודעת ששתינו אשמות,

אבל עמוק עמוק בתוכי, אני חושבת שזאת בעייה שלך, ולא שלי,

כי אני יודעת שאני אולי מרגישה, אבל אני לא לבד,

ויש לי עוד אלף חברים, ועוד אלף פרצופים ועוד אלף חוויות לחוות,

השאלה כמה הן יהיו שוות בלעדייך.