נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

בבה"ד, יש משחק.

הם ממיינים אותנו לפי יפה ולא יפה,

ומנחשים מי תהיה זאת שתפרח.

מסתכלים עלינו עכשיו, צלליות של הבחורות שהיינו כמעט חודשיים לפני,

ויודעים לברור ולהחליט מה הם רוצים.

ולי זה לא אכפת.

לאכול זו כבר פריוולגיה, והעיניים השקועות שלי נראות קצת יותר כחולות,

ואני יודעת איך הם מביטים בי כשאני עוברת דרך השולחנות בחדר אוכל.

גם שם זה טוב להיות יפה.

כל הבנות לא הפסיקו להגיד לי,

איך הוא לא הפסיק להסתכל ולחייך ואז בסוף הפיל את כל המגש.

רק בצבא אני מרגישה נוח לשחק עם כולם מסביבי כמו חיילים.

לשלוח אסאמסים מתחמקים ולא לענות ולחייך ואז לסובב מבט.

לא חייבת לאף אחד שום דבר.

לרקוד בכל החתונות ולא להשאיר אף צ'ק.

וזה נחמד, אחד לבית אחד לבסיס ואחד סתם לרגעים שמשעמם.

אני לא רוצה לצאת עם בחורים אחרים, אם עוד לא הבנת.

בד"כ אתה לא מבין.

כן רזיתי עכשיו, ואני נראית טוב אפילו יותר מפעם,

וגם קצת התבגרתי, ויש לי מין שקעים כאלה מתחת לעיניים.

ואני עדיין יפה, אפילו מאוד יפה,

אחרי שאני מביטה בעצמי מתלבשת מול המראה בחדר שלך.

בחורים אחרים מתחילים איתי

ומסתכלים עליי ונוגעים בי,

ולי יצא רק לרצות אותך.

אני חכמה עכשיו,

ולא יכלתי להגיד את זה על עצמי פעם,

וכששכבנו  במיטה שלך ידעתי בדיוק,

כמה זה רגעי וחולף מה שקורה עכשיו.

כמה שאתה אולי לא באמת אוהב אותי,

כמה שזה חד פעמי בלבד.

אבל עדיין זה היה כל כך נחמד.