נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

הנוסעת במושב מאחוריי לחשה לנהג "כולנו בני אדם.."

ואני הרגשתי איך אני נשאבת לתוך עצמי, ודמעות עמוקות וצלולות מתחילות לכסות את הפנים שלי.

ועכשיו אני בבית,

מסריחה מהסיגריות של החבר שלי ומכאב.

כי מה באמת חשבתי לעצמי?

שזה יהיה מדהים,

שזה יהיה כמו קסם?

הקסם פג,

כל ראשון בבוקר, בדרכו לחצור הגלילית.

המכונית של החבר שלי, לא תהפוך אמנם לדלעת, והבגדים לא לסחבות,

אבל כן לטנק ומדים.

וזה כואב לי,

לאחוז בו ברגע,

ואז לשחרר אותו לאוויר להתפוגג,

כי זה חייב.

ואני נהיית עייפה ורעבה ומדוכאת,

ומרגישה מטומטמת,

מטומטמת מספיק בשביל להקשר אליו אפילו מעט.

יצאתי לפגרה עד ה17 ביוני.

18 יום של געגועים.

אנחנו מגשרים.

במשפטים ארוכים ארוכים בשיחות טלפון שנמשכות עד השעות הקטנות של הלילה, עד לשניות אחרת של פקחות.

ואני מסתבכת עד מעל הראש,

בכל מיני סיטואציות עתידיות,

ומשפטים שנאמר בטח עוד כמה פעמים.

וכל משפט וחיוך שלך, לא מפסיק להכיל אותי.

אני אולי לא רואה בגללל המרחק, אבל מרגישה את זה כמו זרמים קלים בקצות האצבעות.

זה מדהים אותי,

כמה רחוק אתה,

כמה דומה אתה,

כמה אתה שלי-

כאילו בהנד עפעף.

ולא ביקשתי, או בכיתי בשבילך, אפילו לא פעם אחת,

והצלחת לבוא ולשנות את הכל.

זה היה הרבה יותר טוב, בגדר הכמיהה,

ולא בגדר המימוש.

עכשיו אתה נותן לי, יותר מידי להתחפר בעצמי.

כי אני כרגע עומדת במקום של רגשות מעורבים,

נמשכת לא נמשכת,

רוצה לא רוצה,

ופתאום אתה כמו זורק לי את זה בפנים.

ולא התכוונתי לתת לך הכל,

זה חמק לי מבין האצבעות, אתה צריך להבין.

שאיתך הכל נזיל ודינאמי,

ונעלם בשניות.

ואולי אני לא מאלה שנועדו,

למערכת יחסים כמו שלנו.

ולפעמים עדיף קצת לצעוק, ולא לשתוק.

אבל אתה כבר לא מצחיק אותי עכשיו,

לא כמו פעם לפחות.

אני לא הבחורה  שהכרת בקבינט,

היא הגרסה האחרת שלי,

אם תקלף את הקליפות,

אולי תמצא.

אני בוכה בלילה.