נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

תכינו את הבירה והסיגריות, כי יש ניחוח של פרידות באוויר.

עכשיו אני מבינה, אחרי הרבה זמן שלא ידעתי,

למה מתכוונים שאומרים שאהבה זה לא מספיק.

אבל אני אתן עכשיו הכל, בשביל להריח את הריח הזה שלך שוב,

ולהתאהב בך כל פגישה מחדש.

ואני צועדת בביטחה, על הדרך להרס עצמי.

אני אמרתי את כל הדברים הלא נכונים,

ובניתי יותר מידי מגדלים באוויר.

אבל יש בי עוד טיפה של הנאיביות הזאת שאתה כ"כ אוהב,

ולבשתי את התחתונים שקנית לי, כאילו אני רוצה להראות יפה בשבילך,

והסתבנתי בסבון שהבאת לי, ריחות מארץ רחוקה,

ואני יפה ופגיעה וכואבת.

אז קדימה. תגיע.

בוא נדבר על אהבה-

אני חושבת שכבר מזמן פספסתי את המושג הזה.

והרי בשלב מסויים, אני מתחילה להבין, שיכול להיות שזו לא אשמתי,

אולי זה עניין של תפיסת עולם.

אולי זה כי בחיים לא הייתי עדה למערכ יחסים תקינה, אולי כי הנישואים של ההורים שלי הם הדבר הכי רחוק מאהבה,

אולי העובדה שתמיד הייתי השניה בהכל, מעוררת בי את הכמיהה החזקה הזאת לבלתי נתפס והבלתי מושג מבחינתי.

ואני?

אני כבר לא זוכרת רגעים של סיפוק בחיים שלי.

זה הרי הכל כבר על אוטומט, ואני לא יודעת מתי בפעם האחרונה התרגשתי באמת,

התרגשות של פרפרים בבטן, התרגשות של נערה בת 17.

וזה מתמצה בלילות חסרי שינה, ובקבוקי בירה מנופציה, ובדיחות גרועות של הומור עצמי בעיקר,

ולאכול את עצמי מתיסכול.

ועכשיו זה הרגע והמצב הכי גרוע.

אני חסרת אונים.

הייתי בטוחה שאני בשליטה מלאה,

ומאז הנסיעה הזאת, הביטחון שלי מתערער לאט לאט לאט..

וכרגע אני כל כביש מהיר,

ולא, כאן אין מלווים או מורים לנהיגה, והרי עברתי כבר את הטסט,

ואני כבר גדולה מפסיק להחליט בעצמי, מה אני עושה עם עצמי,

אז נגלות בפני שתי דרכים-

ואני יכולה לעשות את ההכי קל ומפתה ולכתוב לו הודעה (ועוד על הוול),

ש

'נראה לי שמיצתי.

תהנה בהמשך הנסיעה'

ולהמשיך לבכות עם עצמי לכרית-

או לפנות לבחור שייקבל אותי תמיד תמיד כמו שאני,

וסוף לראות מה יש לי מתחת לאף ולהיות איתו.

ואפשר גם ללכת על הדרך הקשה,

גם היא כוללת בעיקר בכי לכרית,

ואז התמודדות איתו ומולו,

ולומר כמה חרא הוא וכמה מאוכזבת אני.

ופתאום זה נראה לי אחר לגמרי ממה שזה היה.

והמילה פרידה מהבהבת לי בראש באלפי נורות אדומות

כי הוא הוכיח את עצמו, ולא פעם-

כבחור של דיבורים ולא של מעשים..

ואולי הוא שיקר לי כל הזמן

וזה לא באמת מיוחד בשבילו,

ואולי אני רק רוצה לראות את הצער שלו

ואיך ואם זה ייכאב לו כמו שלי כואב כ"כ.

וכלום לא מסתדר לי, בסופו של דבר.