נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

עוד 12 ימים.

טקס באודיטריום.

מדי א'.

אבא ואימא עם מצלמה.

סיכה ועוד סיכה.

דמעות.

לא מצטיינת קורס.

אלכוהול. מלא אלכוהול.

כומתה צבעונית.

 נעליים גבוהות.

סיפוח.

ומשם להכנה.

לא תמיד מקבלים את מה שרוצים.

אני לא קיבלתי שום דבר.

אני כ"כ עייפה.

כ"כ כ"כ כ"כ.

וזו לא עייפות מהסוג המוכר, של גיל 16 או 17

זה סוג אחר של עייפות, שאין איך להלחם בה.

אין דרך לברוח מכאן,

אין דרך החוצה.

רק להלחם עם עצמי כל בוקר מחדש.

להתעורר כל בוקר בין חבורה של בנות, לעלות על המדים המגעילים האלה,

ולהמשיך לסבול במקום המגעיל הזה.

להמשיך לבכות כל לילה,

להמשיך להתחנן שזה כבר ייגמר, וייעבור.

היו לי הרבה רגעים קשים בבה"ד.

אני יודעת את זה במאה אחוז.

אבל מהשבועיים האחרונים, אין יותר גרוע.