דרך השיער על הפנים, והעיינים המעט עצומות,
יכלתמי לראות כמעט בברור,
את הקו הדק הזה, שמפריד בן המציאות,
לבין הרגע הזה, שלפני מעט זמן נראה כ"כ רחוק,
ועכשיו הוא כאן, והוא שלך.
השעות 11:30 עד כמעט 2 וחצי בלילה של אתמול,
היו לי קצת מטושטשות.
הם היו מלאות באלכוהול, וסיגריות וצחוק ודמעות- ובעיקר געגועים.
ב2:30 כבר הייתי במיטה, אני לא בטוחה איך הגעתי.
אס-אמ-אס, השתפכותי משהו,
ואז הוא ענה- הוא מגיע.
בין 3 ל4, זה היה ישיבה על המדרגה בכניסה לבית,
נעיצת מבטים לשער,
ובעיקר מחשבות קטנות שמהדהדות בראש
"שיבוא, רק שיבוא, שיבוא",
מקלחת,
והתכרבלות בשמיכה, על המדרגה, בפנים מושפלות.
רק שיבוא.
והוא הגיע,
וכאילו הרחוב עמד מלכת,
זה היה פס הקול האפלולי, של רחובות העיר ב4 בבוקר, ופעימות הלב שלי.
הוא הרים את הבקבוק, המפתח והפלאפון.
והתיישב איתי.
וכל הצרות בעולם נעלמו.
ופתאום היד שלו סביבי והראש שלי עליו, וכבר לא קר כמו מקודם, ואני יכולה להריח אותו,
ולהתעורר מחדש.
השאר היה מעין, משפטים מקוטעים,
ונגיעות חדשות-ישנות מרגשות-
"לאן את רוצה שנלך עכשיו?"
"פיזית?"
"לא.. אנחנו"
"אני רוצה, לא יודעת.. שתהיה חבר שלי,
ומה אתה רוצה?"
"אני רוצה להיות חבר שלך,
רוצה להיות חברה שלי?"
ב5 ורבע,
אחרי שבירכנו את אבא שלי, שיהיה לו בוקר טוב,
הרגשתי את קרניי האור הראשונות של הבוקר, מתחילות לצאת,
ואותו אוסף אותי אליו-
"נתראה עוד שבועיים.."
ותודה אלוהים,
זה לא היה חלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
