נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

אני יוצאת עם זונה ממין זכר.

עוד כמה דקות, או שעות, תלוי מתי הוא יתקשר-

יש לי דייט עם זיין

באמת שאני לא יודעת איך זה קרה.

הוא מהבחורים האלה שמייחצנים למסיבות קיבוץ, ונכנסים למקומות חינם, ומכירים אנשים בסו-קולד-ביצת-השרון,

ואיך אני יכולה לסרב לזה?

ולמה הוא הציע לי לצאת איתו בכלל.

כנראה שגם הוא אכל את הסרט של הנעליים והכומתה,

הם תמיד נופלים בזה,

גם אם זה היה ב8 בבוקר במחלף.

הצבא הזה מתחיל להיות מגניב,

אני רק הולכת ומשתדרגת.

בסוף עוד מישהו יתאהב בי ואפילו נהיה מאושרים.

הבית ברחוב בורכוב, עומד ליד המכולת שהייתי קונה בה מדבקות לפני 12 שנים בערך.

אני צריכה רק לצאת מהדלת של הבית, לעבור בשביל בגינה שלי,

לצאת מהרחוב, לעבור את הכביש, וללכת מעט שמאלה והגעתי.

3 דקות הליכה.

ליד יש גן ילדים וגם מדרגות שלוקחות אותך למעלה לבית כנסת.

זה היום מוזר לפתוח היום Ynet ולראות שמישהו שגר 3 דקות הליכה ממך רצח את שלושת הילדים שלו.

תמיד ההורים שלי האמינו שאנחנו גרים ברחוב טוב.

תמיד היה פה שקט, יחסית לעיר העמוסה הזאת,

עם בתים פרטיים או בתים משותפים חדשים וגינות גדולות.

בלי יותר מידי אלימות ובלאגן.

זה אף פעם לא היה קל לגור בנתניה, ולקבל את הפרצופים הנגעלים האלה, או את ההערות הציניות

על הערסים והסכינים והוודקה,

אבל אני אוהבת את העיר שלי.

אבל היום בבוקר מישהו ברחוב ליד רצח את שלושת הילדים הקטנים שלו.

וזה פה ליד. שלוש דקות הליכה, ליד המכולת.

הילדים הקטנים שלו גם בטח קנו שם מדבקות ומשום מה מישהו החליט שזה לא מתאים לו יותר אז הגיע הרגע להפסיק את רצף

האושר שיש להם בעיינים, כמו לכל ילד קטן, ולסיים את החיים שלהם באכזריות.

אני לא מבינה למה הכל כ"כ עקום לאחרונה,

ולמה אנחנו לא מצליחים להתקיים בתור חברה תקינה ונורמלית,

ובסוף הורים רוצחים את הילדים שלהם.

את יושבת,

בפעם הלפחות אלף,

מול דף ריק ומנסה להגיד משהו שעמוק בתוכך יגרום לך להרגיש חכמה או מתחוכמת יותר מרוב הבחורות שאת מכירה.

מה אני שונה ממה שאני היום למה שהייתי אז?

אני חושבת שהיום אני מרתיעה הרבה יותר.

לפעמים אני מרגישה נורא מתנשאת,

כשאני מסתכלת בזילזול על אלה שעד לא מזמן חלקו איתי מסדרונות ומדרגות וחדרי לימוד,

והיום הם נהגים או פקידות של פקידות או עוד כל מיני דברים לא חשובים במיוחד.

אני אוהבת להסתובב עם הסיכות האלה על המדים והנעליים שחמדתי לעצמי ולדעת שעוד לא הרבה מאוד זמן ייצא ממני משהו.

אני אוהבת לפזר את השיער באוטובוס ולתת לגלים הכתומים צהובים שלי להשפך על הכסא ולראות שלפעמים יש מי שמסתכל מהצד השני.

ביום הראשון שהגעתי לחטיבה,

או בשבוע הראשון, אני לא בטוחה, הכל שם מתערבב לי בראש,

הם כולם שאלו אותיאיך קוראים לחבר שלי ולמה אין לי אחד,

ולא הייתה לי שום תשובה וודאית,

אולי כי אני בעצמי לא מבינה מה כ"כ נורא בי,

שאפילו עכשיו כשהעיניים שלי הכי יפות שהן יכולות להיות בזמן הזה של השנה,

בנים הם עוד חידה שאני לא מצליחה לפצח.

יכול להיות שעוד שנה או כמה שבועות

אני אמצא את הבנאדם שנכון לי בכמה מובנים שהם יותר ממשיכה ברור

או טעם דומה במוזיקה,

ויהיה לי יותר קל להפוך את עצמי לבנאדם שרציתי להיות

ושאני מנסה להוציא מתוך עצמי

ולהציג לכם עכשיו.