נובלס, אקסטזי, חסה שמפניה, ים, דם, שם, אי שם- מעבר לקשת בענן.

אני חושבת שהאמנתי יותר מידי בכוחן של המילים ובכוח של האהבה,

וכל שאר הדברים שניסו למכור לי בטלוויזיה.

אחרי כמעט 3 שבועות, מתהדק החבל, והתת מודע, צף למעלה, מכה בי בעוצמה.

אתה דייר בלי בית, שליח בלי חבילה.

המשחק הזה אבוד מראש,

ואין לי ברירה אלא לוותר, ולתת לחיים לנצח.

אני לא רוצה לחזור לספור, כי לספור זה כ"כ קשה עכשיו.

כמה ימים אנחנו לא ביחד,

וכמה דמעות בכיתי עליך,

ועל כמה מוניות כמעט עליתי כדי לפגוש אותך,

וכמה פעמים רציתי שייקרה משהו, רק בשביל לראות אותך.

שומם ברחובות של נתניה,

האוויר דליל, והריאות  שלי קורסות.

אני מתגעגעת לעשן סיגריות, וכל פינה מזכירה לי משהו אחר.

אני מתגעגעת לתחושה המסוכנת הזאת,

לקיום הרחוק שלך בחיים שלי.

יש לי חצי שנה לעשות משהו מועיל עם החיים שלי,

והחלטתי, שאני אגיע למחוברות.

אני יודעת, שאיפשהו קברניטי הוט 3,

מסתובבים להם בין דפי האינטרנט האלה,

במטרה למצוא את הבחורה הבאה, לעונה הבאה,

ואני בדיוק הבחורה הזאת,

ואני אפילו יכולה למנות לכם את הסיבות:

(ואתם יכולים לתפוס אותי כאן, במייל, מסנג'ר,באמת..)

דבר ראשון, אני המעריצה הכי נלהבת בעולם בערך של מחוברות,

וזה כולל צפייה בכל הפרקים (שוב ושוב ושוב), שינון שיר הפתיחה,

וציטוט משפטי מפתח.

הדבר השני הוא, שאני בדיוק מה שהם צריכים:

חנה אומנם מתבגרת, אבל היא עומדת בצד אחד של המתרס,

ואני זה הצד השני, אני חשובת, חוץ מהסקס הסיגריות והאלכוהול- זה כל בני הנוער עושים.

אני קצת לפני גיוס, עובדת, מבלה, חייה חיים הכי אינטנסביים שיש,

ובנוסף, בני המשפחה שלי משוגעים.

יהיה פיצוץ.

ובדומה לליאת אגב, אני גם בעלת נפש רכה וכואבת,

שפוחדת להשאר לנצח לב, ושאף אחד לא יאהב אותה,

נוסיף לזה את בעיות האכילה, והחולשה לחבר לשעבר,

ומקבלים יופי של בחורה עם תסביכים ובעיות בזוגיות.

וכמובן, בהתאם לרוב הבנות במחוברות,

יש לי בלוג בו אני מתעדת את כל הגיגי,

רק שאני קצת פחות אהודה מהן,

אבל זה הכל עניין של זמן.

וגם, למרות שאני לא אוהבת להעיד על עצמי (שקר גס),

אני מאוד יפה.

(זה נורא כיף להיות מסוגלת להעיד על עצמך שאת יפה, בלי להרגיש רע עם זה)
אני יפה, כן. ולא יפה, מהבנות האלה שהם חמודות, או שיש להם חיוך נחמד,

אפשר להגיד ש-

אני יפה מסוג הבנות האלה ש,

כשרואים אותן ברחוב מסתובבים להביט אחורה, מרוב שהן יפות.

שאר החבילה, שנויה במחלוקת, אבל כן אני יפה.

וחוצמזה, לסכם את הכל,

כיפאיתי.

אני מגניבה, והמצחיקה בחבורה- בעיקר צוחקת על עצמי,

אני חייה בסרט, והכי חשוב,

מקסימה ונוגה ולגמרי מוכנה ושלמה לתת לכל העולם להתאהב בי.

אז קדימה.

כשאתה אוהב וכבר לא נשארו לך מילים בשביל להגיד,

זה אומר שזה כבר קצת יותר מידי.

וכמה אתה אוהב? אף פעם לא הצלחתי להבין את זה בצורה ממשית וממצה.

וזו הבעיה בתפיסה שלי. הממש.

כי רציתי לאכול את הכל ובביסים גדולים,

ולנשום אותך כל רגע ורגע. ואתה לא.

זה מפחיד שאתה רוצה מישהו כל כל הזמן.

שהוא מכוער, ומגעיל וגס,

ואת רוצה להיות שלו ומרגישה כאילו מצאת בים ילד מקסים, שלוליות קטנות נקבות בעיינים שלו, והוא מספר לך שאיבד את אימא שלו,

ואת רוצה לחבק ולחבק אותו, ולאמץ את כל הפחדים שלו אלייך,

שיחברו לשלך, ותעופו ביחד.

ורציתי ממך הכל,

ואני הכי רוצה מחויבות.

ורציתי שתקנא לי,

רציתי שתקנא ושתכאב ותבכה עליי הרבה דמעות,

כמוני.

כי רק ככה אני מצליחה להרגיש את האהבה שלנו,

דרך הכאב.

זה כבר לא כואב לי כמו שכאב לפני,  לא אותו כאב לפחות.

עכשיו יש בי מעין טעם מר של פיספוס,

כי פיספסתי אותך,

ועל הדרך אני לא מפסיקה לפספס את עצמי.