כפי שכתבתי נסעתי למרכז , הגעתי בדיוק שטלי היתה בהתאוששות , כיון שעדין לא היתה רכבת מנהריה , נסעתי במוניות שרות, היה מוזר לי להיות במרכז בלי אזעקות גם כרגע עדין לא מתרגלת לכך , אבל כיף לשמוע שוב את צחוק הילדים , כשיצאה לוויתי אותה ביד היתה לה תמונה של ילדיה , כך הלכה לניתוח עם תמונות של הילדים , היא לי חבל שלא הגעתי קודם ללוות אותה לניתוח , החליפו לה חדר אז סידרתי שיעבירו את הטלויזה [תודה ליאיר] , אמא כואב אז קוראים לאחות , ונו מתי יוציאו את הנקז מבית החזה זוהי היתה השאלה כל הזמן , רוב הזמן ישנה ,בסוף נשארתי לישון אצלה בבית החולים , היו לי תוכניות לפגוש הרבה אנשים , בעקר רציתי לפגוש את בבושקה אבל לצערי זה לא יצא, בעקר בגלל בעיות תקציב ועייפות , למחרת שיחה מאיריס התלבטות קצרה לנסוע או לא [שוב בגלל תקציב] בסוף נסעתי נפגשנו בהרצליה , לא רחוק מבית הורי , לא הרמתי טלפון לאימי כי לא רציתי להתאכזב מתשובתה, מפגש היה מפתיע בעקר לפגוש את אמך לגלות קשרים משותפים ביני לבינה [כמו שאמרתי אני באמצע מקשרת בין החדש לישן ] הילדים היו חמודים , האמת שלקח לי זמן לדעת של מי כל אחד אז גם להכיר את מוקה ולפגוש שוב את דפנה , ובכלל היה חשוב לצאת קצת , כיון שדפנה נסעה לצפון , היתה התלבטות לנסוע איתה או לחזור לבית החולים , בסוף נסעתי כי הרגשתי עיפה מדי לחזור לבית החולים , אמנם היו לי קצת רגשות אשמה שאני " אמא רעה" על זה שאני נוסעת הביתה , היי יש רכבת איזה כיף , ופמה חושבת עליך כל פעם כשנוסעת ברכבת שמחה שג. נמצא בארץ בטוחה שהפגישה היתה מרגשת , הרכבת עמוסה אבל לא איכפת לי , סוף סוף יש רכבת הביתה , ברכבת פוגשת חברי קיבוץ שחוזרים גם הביתה , אז נוסעים יחדיו במונית , מגיעה דבר ראשון מאכילה את מאו מאו בעצם זוהי הפעם האחרונה שאני מאכילה אותה , בחוץ ליד הבית יש כבר רעש של הילדים כל כך התגעגעתי לרעש הזה , שיחה נוקבת עם שכני [הורי בראוני ] והתלבטות האם לשלוח את המכתב [בעקר בגלל לא לקלקל יחסים] , האמת לפעמים לי קל יותר לתת מכתב מאשר לדבר פנים מול פנים כי הרבה פעמים מרגישה שלא מצליחה להבהיר את מה שאני רוצה להגיד , ופעמים כאילו שאני " הלא בסדר" , שקט הכלבים בלילה יצאו החוצה ,גילה הגיעה ומאו מאו נכנסה סוף סוף לביתה, שגרה ברוכה מאד סקפטית לגבי הפסקת האש , רוצה להאמין שהכל כבר נגמר באהבה שלגיה
נ.ב. כמה תמונות ממפגש אחר בתחנת הרכבת