טיסתי ללונדון היתה בשעה 10 בבוקר למחרת הפתיחה החגיגית. ממש הייתי לחוצה לקראת המפגש. בטרמינל הארכאי ידעתי בדיוק איפה כל דבר נמצא ומה המרחקים ביניהם. יכולתי למצוא את הדיילת של קלרינס בעיניים עצומות. לכי תדעי מה מצפה לך שם, אמרתי לעצמי. כמה זמן ייקח לי למצוא את הקרמים, בושם, דיאודורנטים לבנים, שלא לדבר על קומקום חשמלי שהגיע הזמן להחליף? כמו כן, הייתי מאד מוטרדת מהאפשרות שהמזוודה שלי לא תדע לאן להגיע ובמקום ללונדון תמצא את עצמה ביעד אחר… זה אף פעם לא קרה לי אבל כלי הרחצה שלי תמיד איתי וזוג תחתונים ליתר ביטחון…

הגעתי כשעה לפני המועד הנקוב על הכרטיס – למרות שזה גזל ממני שעת שינה. You can never be too careful…. כמובן שזה היה מיותר. הטרמינל הענק היה ריק לגמרי. מזל, מכיוון שהמכשירים העצומים האלה העושים שיקוף למזוודות יצרו פקק שבשעות לחץ היה עלול להפוך לסיוט. הם כל-כך גדולים שבן אדם יכול לעבור שם בתנוחת מדיטציה… הבעייה היא שבצד שמקיא את המזוודה החוצה (בתנופה), אין מי שיעזור לגברות עם גב רגיש כמוני. (לתשומת ליבכם, הנהלת הטרמינל). קשה, קשה…. המעבר מאולם הקבלה אל אולם היציאה עובר דרך פרוזדור רחב ידיים היורד בשיפוע. מרשים מאד ומואר מאד. זה הקטע שקצת מזכיר את הארכיטקטורה של בית המשפט העליון. השימוש באבן ירושלמית נותנת קונטרה לכל הזכוכית והברזל ההיי טקי. בניגוד למה שציפיתי, איזור הדיוטי אינו בומבסטי וזאת בגלל שהוא בנוי בעיגול סביב לכיכר מרכזית. לידיעת שותי הקפה –ארקפה קיבלו את הזיכיון ויש גם סניפים קטנים ליד השערים – נוח ביותר! הכל מסודר ומרווח ואלגנטי – לא מנקר עיניים, לא נובורישי – המילה שקפצה לי לראש כל הזמן היא - מרשים.

שירותים: אפשר ללמוד הרבה מאד על תרבות דרך השירותים. באיטליה, למשל, השירותים מנחשים אותך – אין צורך לגעת בכלום. כשאתה זז מהאסלה, המים יורדים אוטומטית. מדהים! גם שטיפת ידיים נעשית ללא מגע יד – אם המים לא יורדים אוטומטית, יש כפתור שלוחצים עליו עם הרגל! בלונדון זה קצת פחות משוכלל – אתה צריך להניח את היד מול הכפתור כדי להוריד את המים אבל גם כן, בדרך כלל, אין צורך לגעת. אבל בטרמינל שלוש שלנו, עדיין לא שמעו על חידושי הטכנולוגיה האלה – ידית של שירותים היא אותה ידית שאנו רגילים אליה כבר שנים…. דבר נוסף שתמיד מעצבן בשירותי בשדות תעופה זה גודל התא. לרוב אין מקום להיכנס עם הטרולי. אז מה תעשה? תשאיר אותו בחוץ? או שיגנבו אותו או שיפוצצו אותו. לא טוב. אם יש מזל, פוגשים מישהו שמכירים (ישראלים,נו) ומבקשים בייביסיטר קצר כדי להשתין. אני מצאתי תא שיש בו מקום בשפע גם לאדם המשתין וגם לכבודת היד שלו. כבר חשבתי שמישהו יצא גדול וחשב על זה אבל הסתבר שזה לא בכל התאים אלא רק בקיצוניים (בסוף)…

השינוי המשמעותי ביותר לאחר הנחיתה הוא שאין את ההיסטריה של לרדת מהר מהמטוס כדי לתפוס מקום ליד הדלת של האוטובוס כדי לרדת מהר מהאוטובוס כדי להגיע מהר לדלפקים של ביקורת דרכונים. פאסה קומפוזה!  הריצה הזאת תמיד נראתה לי בהמית....Once ירדת מהמטוס, אתה מתחיל מסע ארוך ומפרך, שבסופו אתה מגיע לדלפקים. עד אז, יש ויסות טבעי – הצעירים, בוגרי הסיירת, מגיעים ראשונים, אחריהם אנשי ההיי טק והגברות הזקיינות בסוף ואז כבר אין תור והמזוודה שלך כבר מסתובבת לה בנחת על המסוע… לולא הקומקום הארור שקניתי, הייתי יוצאת תוך חצי שעה אבל לא מצאו אותו ואחרי שכולם כבר הלכו אני עוד עמדתי שם לבדי….

אני יודעת שיש הרבה ביקורת נגד הטרמינל הזה אבל אנשים חסרי חזון וקצרי רואי תמיד היו ויהיו. התכנון של הטרמינל הזה נעשה כאשר היתה תקווה למזרח תיכון חדש. אולי עוד יהיה. נכון שעכשיו לא קל אבל מתי קל? תמיד יהיו דברים חשובים יותר ודחופים יותר אבל תרשו לי לומר לכם, לסיכום, ובלי טיפת ציניות אחת – תענוג לצאת ולחזור לארץ דרך טרמינל כה מרשים ולפי התגובות של האנגלים שהלכו על ידי – גם הם חושבים כך.

טיסה נעימה. הכניסה לטרמינל על רקע טרום זריחה