אני זוכרת היטב את יום הולדתי ה- 40. האמנם עברו עשר שנים מאז? הילדים היו קטנים – בני 13, 11 ו- 5. רק שלוש שנים קודם לכן יצאתי מהחיתולים והתחלתי לחשוב על הקריירה שאני רוצה לפתח ובהגיעי ליום הולדתי הארבעים הודעתי חגיגית לאורחים שלי: החזיקו חזק – אנחנו ממריאים.  זו היתה תחושה מאד חזקה – תחושה של התחלה.

השבוע כתבה לי קולגה צעירה, שנמצאת בהיריון מתקדם. היא כתבה לי שהיא מתכננת לשוב לעבודה אחרי שלושה חודשים. שהיא לא רואה את עצמה יושבת בטיפת חלב ומדברת על חיתולים. כמו שאני מכירה אותך, היא כותבת לי,גם את נהגת כך. את טועה – כתבתי לה. פרוייקט החיים שלי זה הילדים שלי ולא הקריירה. ישבתי בבית שנה עם כל אחד מילדי ובגדול אפשר לומר שבמשך עשור מחיי – מגיל 27 ועד גיל 37 העיסוק שלי היה גידול ילדים. לא שזה מפסיק שם אבל אילו היו השנים הקריטיות והם היו בראש מעייני. כך שאת הקריירה שלי באמת התחלתי מאוחר אבל אני לא מרגישה שהפסדתי אלא רק הרווחתי!

היום, כשהילדים שלי כבר גדולים – תוסיפו עשר לכל אחד מהמספרים לעיל ואני כבר רואה את התוצאות ובאמת קוצרת את הפירות. היה שווה. בחיי.

ואיפה אני היום? שוב בהתחלות. חזרתי לספסל הלימודים והשנה התחלתי את התואר השני ואני שואפת לשלישי. יש לי תוכנית לעשור הקרוב וזה ממלא אותי התלהבות.

העשור החמישי של חיי היה סוער מאד. כשביקשתי מחבריי להחזיק חזק – לא ידעתי עד כמה אכן יהיה סוער..... עליתי לגבהים שלא חלמתי להגיע אליהם והתרסקתי לעומקים שלא דמיינתי ויכולתי להם. הייתי זקוקה לחיזוקים חיצוניים למי שאני ומה שאני ונאחזתי באנשים מסביבי כדי לקבל אישורים על עצמי.

לא עוד.

זה החידוש המרגש של חיי. לקראת גיל 50 גיליתי שהאושר נמצא בתוכי. הוא אינו תלוי בדבר חיצוני. הריגוש סביב התובנה הזו כה גדול שהוא מזין את עצמו שוב ושוב בגלים של אושר וסיפוק אדירים. אני חופשיה ומשוחררת וזה מרגיש נפלא.

את יום הולדתי הארבעים חגגתי במסיבת ריקודים סוערת ואני זוכרת שחשבתי לעצמי כבר אז שכך בדיוק ארצה לחגוג את יום הולדתי החמישים וקיויתי בסתר ליבי שלא אשתנה וכשאגיע למעמד, אכן זה מה שארצה. ובכן, הערב תיערך מסיבת ריקודים סוערת עוד יותר ובה אהיה מוקפת באנשים היקרים לליבי, אשר יבואו לשמוח איתי על ציון הדרך המשמעותי הזה. רק שניים מילדי יהיו איתי הערב. הבכור נמצא בלוס אנג'לס אבל הזמנתי  את החבורה שלו – אגף הנוער, אני קוראת להם, כי הם שומרים אותי צעירה.

היום אני צעירה בת חמישים. עדיין מסמיקה כשאומרים לי (בעיקר החברים הצעירים שלי מהלימודים) שאני נראית נפלא ושאי אפשר להאמין שזהו גילי. עדיין נהנית לשמוע מוסיקה בפול ווליום ולשיר בקולי קולות, לרקוד מול המראה ובחוג ג'אז. מחייכת הרבה ורואה את חצי הכוס המלאה רוב הזמן. אופטימית ללא תקנה וככה אני אוהבת את זה.

אוהבת לחיות את חיי ולהיות בתוך העור שלי. תמיד מעניין בתוך הראש שלי  ולכן אף פעם לא משעמם לי – גם כשאני לבד.

דרלינג של גיל 50 היא שקטה יותר. היא שמחה בחלקה ונהנית דווקא מהדברים הקטנים של החיים. כבר לא זקוקה לסערות גדולות ולרכבת ההרים שעליה רכבה בעשור האחרון.

נראה לי  שדרלינג התבגרה וזה יפה לה.