בשנת 1956 ערך עיתון "דבר השבוע" תחרות שהיתה לשיחת היום בכל בית – תחרות שעוררה שאיפות בלב כל אישה ואם בישראל. היו אלו ימים של ערכים מקודשים – ימים שבהם האישה היתה הכוהנת הגדולה של מקדשה – הרי הוא ביתה. היו אלו ימים שבהם לא היתה בושה לומר "אני עקרת בית". היו אלו ימים שבהם מכונת תפירה היתה פרס שהיה שווה להתאמץ בשבילו אבל מעל לכל, שאיפתן של נשים רבות היתה לזכות בתואר הנכסף: עקרת בית למופת.

"כל אישה החושבת את עצמה לעקרת בית טובה, וכן כל אדם או מוסד המכירים אישה המצטיינת כעבודתה כעקרת בית – מתבקשים בזה להציע מועמדות לתחרות "עקרת הבית 1956".

לדעתי, תפקיד נכבד מאד הוא – להיות עקרת בית. רבות הן לאין-ספור חובותיה. אך החשובה בהן היא חינוך הילדים, הנתון בעיקר בידי האם. על האם לאהוב תפקיד זה ולהתמסר לו בכל ליבה, והתוצאות הטובות לא תאחרנה לבוא.

זו השנה העשירית שבתי מבקרת בבית הספר. במשך כל אותן שנים לא קרה אף פעם שהיא תאחר לבית הספר או תאחר לשוב הביתה. חשוב שהילד בשובו מבית הספר ימצא דלת פתוחה, ארוחה מוכנה ואת האם המחכה לקבלו ולשמוע מפיו על הנעשה אצלו במשך כל אותן שעות בהן היה נעדר מהבית. וכך אני נוהגת כל השנים והנני מאושרת מן התוצאות הנפלאות. ילדי תלמידים מצטיינים וחברים מצויינים גם להורים. בתי לומדת בתיכון בסטיפנדיה. החל מגיל 13 היא משתכרת על ידי שיעורים שהיא נותנת, לכל הוצאותיה – ספרי לימוד, ספרי עזר ולהצגות תיאטרון. אינני זוקפת את הצלחתם בלימודים אך ורק על חשבוני, אך רב חלקי בה. תמיד התעניינתי ועזרתי לילדי ודאגתי לשקט נפשי ולסדר בבית.

הנני מכבדת את האם העוזרת בפרנסת הבית, אך לדעתי, באם זה לא הכרח כלכלי – אסור לה לעשות זאת, כי למעשה זה על חשבון הילדים הזקוקים כל כך לחמימות ואהבת אם. בהעדרותה מן הבית אין באפשרותה להעניק למשפחתה רבות.

לא תמיד, אמנם, יכולה האישה להסתפק רק בתפקידה בבית. רבות האפשרויות בפעילות חברתית. בערבים אפשר לבקר בהרצאות, להשתתף בפעולות בארגוני נשים ולמצוא סיפוק חברתי. אבל בעיקר חובת האם היא – לחנך בנים נאמנים לעם, להורים ולמורים, ומתפקידה לשקוד על כך.