תקופה של התכנסות והסתכלות פנימה עוברת עלי. אני יושבת על כסא גבוה, רגלי מתנדנדות באויר ואני בוחנת מקרוב את דרלינג. ומה אני רואה? אני רואה אישה שהיום מסתכלת על העולם בגובה העיניים ומרגישה מצויין. היא מרגישה כך בגלל שהיא עשתה דרך ארוכה בחייה – מעבדות לחירות, מתלות לעצמאות, מנחיתות לביטחון. היא עשתה בעשר שנים דרך שאנשים לא עושים בחיים שלמים.

אבל היא אינה נקייה מבאגים. ממש כמו בימים אלו, לפני פרוייקט משמעותי, היא מאבדת פתאום את הביטחון. בעוד היתה יכולה להמשיך לפעול בשקט, היא בוחרת להרים ראש מדי פעם ולעשות רעש – היא בוחרת. אף אחד לא מאלץ אותה. היא צריכה את האדרנלין הזה של מחקר, יצירתיות, חיבור של אלמנטים שונים המתרחש בתוך ראשה ויוצא לאויר העולם – נתון לביקורת. בתוך כל ההתלהבות והריגוש, היא חשה פאניקה.

עדיין אין יציבות אמיתית בתוך נפשה של דרלינג. ישנם ימים בהם כל דבר מרגש – כל דבר מלהיב ועושה שיר בלב. לעומתם, יש ימים בהם הנשמה קודרת, העיניים לא זורחות, הלב כבד. תנודות מאד קיצוניות יש בנפשה של דרלינג. לונה פארק של ממש. זה נשאר כשהיה ואולי זה אף פעם לא ישתנה.

אבל היא עוד צעירה….