בחיים, יש את אלה שעושים ויש את אלה שמדברים.

הבת שלי עושה היום מסיבת פיג'מות. היה לנו משא ומתן נוקב על מספר הילדים, תוך כדי מניפולציות מתוחכמות (של הילדה) להגדלת הכמות, ועמידה על גבולות (שלי) כדי שהעניינים לא יצאו לגמרי מכלל שליטה. עכשיו אנחנו עומדים על 14 ילדים והבוקר היא קמה עם כאב צוואר. "את לחוצה"? שאלה האם, "ממש לא", ענתה הילדה. "אולי קצת, בעצם"...."ממה"? שאלה האם? "מזה שאולי יהיה משעמם, שאולי לא יהנו... בקיצור – אני מצטערת שזה לא אצל מישהו אחר". סיכמנו שכשאשוב מהעבודה, נעשה רשימה של פעילויות אפשריות כדי שהיא תרגיש מוכנה למצבים שונים.

היא לא חייבת לעשות מסיבת פיג'מות. אבל היא החליטה לקחת על עצמה פרוייקט. הסטטוס הזה הוא בעייתי. לקיחת יוזמה הופכת לנטל.  זאת אומרת – אתה גם טורח וגם חשוף לביקורת. יותר גרוע מזה – אתה מזמין אנשים ולא ממש מתלהבים לבוא – יש גם מצבים כאלה.

זוהי אנלוגיה מוצלחת לחיים. גם אני נמצאת עכשיו במין סיטואציה שכזו. עשיתי משהו שלא הייתי חייבת. אני מצפה שעצם העשייה תקבל התייחסות ובינתיים אין. זאת בגלל שיקולים של פוליטיקה ברנז'אית.  זה מרגיז אותי כי הרבה פעמים, בגלל שיקולים שהם לחלוטין לא ענייניים, דברים טובים לא מגיעים למודעות הציבור.

אפשר לראות את זה בכל תחום: למשל, כאשר מוסף הספרים של הארץ ממליץ על ספר זה או אחר – בטח יש עוד המון ספרים מופלאים שאני לא יודעת עליהם כי המו"ל שלהם פחות מקושר ולכן לא נכתבה עליהם ביקורת. הביקורת יכולה להיות טובה או רעה אבל היא גורמת לאנשים לרצות לבדוק בעצמם.

צר לי, שאני לא יכולה להרחיב אבל אני חושבת שאני מנסה לתאר תחושה של תיסכול של מי שמקפידה על איכות אבל פחות טובה בלהתחנף למי שצריך כדי שיכתבו על זה.....