אתמול התחיל די נאחס. אחרי שהבנתי שהעוזרת אכן לא תבוא, התייסרתי כל היום על חוסר הגמישות שלי ועל כך שאני אישה עם דרישות. נשארתי בבית. אני מנסה להנהיג נוהל חדש שבו יום ראשון הוא יום חופשי, יום להעשרה, העמקה, קניות, חברות – לפי החשק. כל הבוקר ישבתי כאן מול המחשב ופתאום נהיה צהריים…. בין לבין עשיתי טלפונים לאנשי מדיה וזה היה נורא. אני לא יכולה לתאר לך, יומני היקר, כמה זה משפיל , שאני צריכה להתקשר לאנשים, שלא תמיד יש לי הערכה מקצועית אליהם ואת חלקם אני בכלל לא מכירה, ולמכור להם את עצמי. זה אחד הדברים הכי קשים לי. בתור נסיכה באקינגהמית מפונקת – אף פעם לא רדפתי אחרי דברים – הם תמיד הגיעו אלי לצלחת. עכשיו בחרתי לשחק במגרש חדש שיש לו חוקים אחרים.

האוזניים שלי שמעו את הקול שלי וזיהו משהו שונה, קצת קשה. בצהריים הבנתי מה הסיבה - היום הזה בחודש…. כל חודש הוא מגיע בעוצמות הרסניות ומשבש עלי את דעתי, משבש לי את התקשורת עם העולם. הקול שלי נשמע יותר כמו נביחה וכל דבר מוציא אותי מהאיזון. אם, למשל, מישהו חותך אותי בכביש, אני מרגישה זעם נוראי עולה מתחתית הבטן ולולא הגיון מזערי שעוד נותר בי, הייתי פשוט נכנסת בו. משהו נוראי.