אבא שלי פעם סיפר לי שלפני השינה הוא נוהג לסכם את יומו כדי לחדד לעצמו אילו דברים בעלי ערך קרו לו. אני אימצתי את הנוהג הזה. במחשבה שכל יום הוא מתנה – מתנה חד-פעמית שלא תשוב יותר. לא ניצלת- הפסדת. לא חייבים להיות ביום שלי דברים חשובים במיוחד כדי לעשותו מיוחד.

לא הייתי צריכה לקום מוקדם וטוב שכך, אחרי לילה סוער של ריקודים במועדון הבית עם חברה נעימה.  בדרך לעבודה ליווה אותי הדיסק החדש שרכשתי. תענוג צרוף. בדרך לעבודה אני מציצה על הים. היום הוא היה בגוון טורקיז מקסים ושקט שקט. מעניין שמהבוקר הייתי מודעת מאד ליום הזה – שמתי לב למה שקורה לי, לשמחה שיש לי בלב, לחיוניות. חבשתי את משקפי השמש החדשים שרכשתי אתמול במחיר מציאה, והם בדיוק בדיוק מה שחיפשתי כבר המון זמן (פמה – מסגרת פלסטיק שחורה)… שמתי לב שהנהגים ברמזור מסתכלים עלי… גם בעבודה היו כמה מפגשים מרגשים – אחות של מישהי שהיתה החברה שלי מהתיכון, שכן מהשכונה שלא ראיתי שנים והתרגש מאד לפגוש אותי. צהריים עם כל המשפחה, שני טכנאים, מנוחת צהריים קצרה שאחריה לקחתי את הילדים להסתפר – מה איפה? – אצל יהודה, כמובן… הקטנה יודעת מה בדיוק היא רוצה. הבינוני סובל מתסמונת שמשון וזה בסדר גמור מבחינתי. רק שיש לו נשירה וזה מלחיץ אותו. לאחר דין ודברים הוחלט על פשרה – לקצר עד הכתפיים. צפיתי במחזה המדהים של דינאמיקה בין שתי נשמות מופלאות  וכיצד הן משפיעות אחד על השני. ילד לא שקט שנרגע ברגע שיהודה נגע בו והוא, מושפע מאי השקט, מתחיל לעבוד בתנועות קצרות. לאט לאט, השקט של הילד משפיע עליו ותנועותיו הופכות ארוכות ושקטות. בסוף הם פשוט התחבקו ואני התרגשתי עד לחלוחית…

נר אחרון – חנוכיה חגיגית. הערב ללא שיחת ועידה עם החייל שלנו. ארוחת ערב משותפת ובטלויזיה אישה מקסימה שמטפלת בתינוקות נטושים וטייס שבוי שחזר לפני 30 שנה ועדיין מרגיש שבוי.