אישה רגשנית אני. כבר כמה שבועות אני חושבת על השנה הזאת, על הבלוג הזה ומה משמעותו בחיי.
לפני שנה הצטרפתי לקהילה הזאת בגלל מועקה שרציתי לפרוק. בשיטוטים שלפני, התרשמתי בעיקר מקהילה תומכת ואוהבת, שמגלה עניין ואמפתיה. זה ענה בדיוק על הצורך שלי. זו הסיבה שפתחתי את הבלוג. רציתי לספר, רציתי שיחבקו ויעטפו אותי ושהכאב יעבור.
הכאב עבר (לפעמים בחילופי מזג אויר, הצלקת עדיין קצת מציקה לי) והכתיבה שלי המשיכה. מצאתי קהל שמתעניין בדברים שמעניינים אותי. מצאתי אנשים שעל ידי קריאה של הבלוגים שלהם הופכים לחלק מחיי. מצאתי את עצמי מתעניינת כל בוקר בשלומם ויודעת הרבה יותר על חייהם השוטפים ועל המחשבות שלהם מאשר על החברים הממשיים שלי וזה די הדהים אותי מכיוון שיש כאן אינטנסיביות מאד לא שגרתית.
המרחק בין זה לבין היכרות ממשית הוא קצר ואכן ישנם חברים שחצו את הקווים וחיבוקיהם הפכו לממשיים והם קבלו פנים, עיניים וחיוך.
מפליא אותי כמה אנשים שקוראים אותי עד היום מלווים אותי ממש מהפוסט הראשון שלי
…. (איך ידעתם….): טליק, פמה, תראזי, ארז. (היום גם תראזי חוגג שנה).
מהחיים האמיתיים שלי, רק חברתי היקרה ליאור קוראת את הבלוג. (מאז היא כבר לא מצלצלת אלי כי היא יודעת מה קורה איתי
… )
מהר מאד השתלבתי. מצאתי את הבלוגים שאני אוהבת. חיזרתי אנושות אחרי אמיגו. הגבתי אצלו נמרצות ולא הבנתי למה אני לא מצליחה להקסים אותו. עד שיום אחד, בפוסט שטותי הוא הגיב ואז הסתבר שהוא מזמן כבר מנוי
… יש בלוגרים שאני קוראת והם לא קוראים אותי. יש כאלה שלהיפך ויש גרעין "קשה" של חברים שהפכו קרובים.
בעניין מנויים: השבוע עלה מספרם ל- 40. את רובכם אני מזהה. יש שניים או שלושה שכתובות המייל לא מוכרות לי. יש ביניכם שלא כותבים וגם לא מגיבים
– סתם קוראים לכם בשקט ואני מוכרחה לומר שזו הרגשה מוזרה- כמו לעמוד ערומה בחדר שבו כולם לבושים….אם הייתי מכנסת את 40 המנויים שלי - היינו ממלאים חדר גדול. לא יכולה לחשוב על 40 אנשים בחיים הממשיים שלי שמתקשרים אלי כל יום או יומיים לשאול אותי מה שלומי. חשבתם על זה? זה מדהים.
עד היום כתבתי 323 פוסטים שזה ממוצע של 27 פוסטים בחודש.
התגובות יותר חשובות לי מהקאונטר. אני אוהבת לעורר עניין. אוהבת לעורר מחשבה. אוהבת דיאלוג.
כל מגיב מביא איתו את הצבעים שלו.
בתמיכה ועידוד אין כמו נטע, סול וליידי סנו. בהקנטה ובהחנפה זוכה הפיסמייקר. טליק נאמן מאין כמוהו. תראזי מתגרה בלי סוף. סבסטיאן מביא איתו ניחוח של מקום אחר. אמזונה מלאת תובנות. קוקסטה תמיד מביאה זווית קצת שונה. כך גם מרגי. מאמאקוראז', בדידות חולפת והמלוכסנת
– מרגישה אתכן תמיד איתי. אמלש מביאה את הפתיל הקצר שלה שמתנגש לפעמים עם הפתיל שלי אבל בסך הכל הגענו לאיזה סטטוס קוו….
בזמן האחרון נוספו חברים חדשים, אותם אני לומדת
– שפיות, דאנג'לו, קאשיו, בעיניים פקוחות וזוּ .
יש, כמובן, מגיבים נוספים שקופצים מדי פעם לביקור ואני תמיד שמחה על כולכם.
אני קצת מרגישה כמו שחקנית שקיבלה אוסקר ולא רוצה לרדת מהבמה
…. אבל זו הזדמנות להגיד מילים אישיות לכמה אנשים קרובים במיוחד:
פמה – כבר כתבתי לא פעם – בגלל הבלוג שלך החלטתי לפתוח בלוג משלי. במהלך השנה הזאת הפכת לחברה יקרה.
אביה – בזכות ישרא פגשתי גם אותך ואני עכשיו עושה איתך דרך נוספת.
מוס – אתה חבר נפלא ואהוב.
אמיגו - הכתיבה שלך חסרה לי.
שדות – מאז שהגעת לישרא, משהו השתנה פה לטובה – הבאת איתך רכות, אהבה, רגישות – פילחת אפילו את המעטה הציני של קלמן. אחר –כך גם זכינו להיפגש ואני מודה על כך מאד. גם אתה חבר יקר לי מאד.
ליאו – אני מתה עליך.
פוסיקאט – תודה שהגשמת לי חלום ותודה שנכנסת לי לחיים.
אכילס – לא יודעת להגדיר אבל רציתי שתדע שזה ישנו.
רומיאו – באופן הזוי ביותר, נפשי נקשרה בנפשך. אני מתגעגעת אליך מאד.
תראו, תראו, מה נהיה לי כאן….ממש לא דומה למה שתכננתי אבל כנראה שהמילה תודה צריכה להגיע אישית לכל אחד ואחד.
אז תודה שאתם איתי והמשך דרך צליחה
…
שלכם באהבה רבה,
דרלינג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
