אחרי כל עלייה יש צניחה. זו הדינאמיקה של החיים שלי. בימים כאלה אני מזכירה לעצמי את הימים הורודים שלי ומתפלאה על היכולת שלי להתרגש מכל פיפס כאשר אותם הדברים בדיוק משאירים אותי ביום כמו היום אדישה וירודה. כל דבר כרוך במאמץ – אפילו לקום מהמיטה היה לי קשה. הגוף שלי כבד. אין ברק בעיניים. אני רוצה לעשות מעשה כדי להתרומם וגם זה קשה לי – אולי הליכת בוקר, אולי צפייה בים. לא בא לי.

אתמול בערב "ביליתי" בסופר עם הדובדבן ואשתו. הצלחתי לחמוק בין המדף של הלחם לבין השימורים ואני לא יודעת אם הם ראו אותי. מה פתאום הוא עבר לסופר שלי? מה פתאום הוא עושה קניות ביום ראשון? זה איש עם הרגלים נוקשים. אותו סופר, כל יום רביעי. אז אני מוצאת את עצמי מתעסקת בנושא ומתעניינת במה יכול לגרום לסטייה חריגה מההרגל – כאילו שזה צריך לעניין אותי. שואלת את עצמי אם הוא ראה אותי ומסתכלת במראה כדי לראות אם אני נראית טוב… כל-כך מרגיז.

מן תקופה מוזרה שכזו. תחושה של יאוש אוחזת בי היום ואני נזכרת בימי המחלה שלי בהם לא הבנתי בשביל מה אני קמה בבוקר. שום דבר לא הלהיב אותי, שום דבר לא נראה לי שווה את המאמץ. קשה להאמין שיש אנשים שחיים כך את חייהם – ללא התלהבות, ללא שמחה. לצערי, אני מכירה את זה מקרוב. אני מושפעת מאד מהלך הרוח של הקרובים לי. אם האנרגיות שלהם לא טובות, זה מיד משפיע עלי. ניסיתי לא פעם להתגונן מפני הדבר הזה, על ידי דימוי של בועה שעוטפת אותי וכל האנרגיות השליליות נתקעות בה ומחליקות עליה כמו טיפות של גשם על חלון. לא נוגעות בי. לא מצליחה ליצור את אפוד המגן. הכל נוגע בי – לטוב ולרע. ולמרות שזה טבעי ואני צריכה לקבל את זה – קשה לי.

בלי כל קשר - אני מודה בכל לב למברכים על פוסט השנה. קיבלתי עוד חיזוקים לנוכחות שלי כאן.

דבר נוסף - מסתבר שלונקקתי בכתבה של נענע על הקאונטר. תראו כמה קל להוציא דברים מהקשרם - דברים שנאמרו בציניות הפכו פתאום טראגיים...