אתמול היה יום הולדתו של סבא שלי. לו היה חי, היה בן 119. הוא נולד בשנת 1885. זה די מדהים, כשאני חושבת על זה... זכרתי אותו אתמול. התרכזתי בו ובזכרונות שלי. הבנתי שלמרות אהבתי הגדולה אליו, לא ממש היכרתי אותו. לא כמו את סבתא שלי. כפי שכבר כתבתי ביום הולדתה, ביליתי הרבה בביתם, בשנות חיי האנגליות. אני זוכרת היטב את כל גינוניו אבל אף פעם לא היתה לי שיחה ממש מעמיקה איתו. הוא סיפר לי רק סיפור אחד על כך שבצעירותו, הרים יד על אישה ובגלל זה פוטר מעבודתו. סיפור די מוזר לספר לנכדה אבל זה היה כדי להעביר מסר נגד אלימות. הוא אף פעם לא נראה לי בן אדם אלים. להיפך, היו לו גינונים של ילד קטן - איך שהוא היה משחק עם הכפית על יד השולחן - מקפיץ אותה באויר וכולנו אחריו עד שסבתא שלי היתה צורחת.... הוא היה סגור בעולמו - קורא ליד שולחן העבודה שלו ומגדל ורדים מופלאים בגינה. מסביב לגינה היו שיחי ורדים בשלל צבעים וריחות. פרחי ענק שעליהם היתה גאוותו. הוא היה מטייל איתי בגינה ומתגאה בהם. מרים אותי כדי שאוכל להריח.

אני מגדלת ורדים לזכרו.