קוראיי הותיקים בודאי זוכרים שעם נישואיי הצטרפתי למשפחת השכול.

כאשר הגעתי למשפחה עברו סך הכל חמש שנים מאז שכלו את בנם הבכור. בישוב הקטן בו הם גרו עד לפני שלושה חודשים, היו שני נופלים בלבד ואותו טקס חזר על עצמו מדי שנה. נציגי המשפחות ידליקו את הלפיד ויניחו זרים באנדרטה הקטנה שמתוכה צומח עץ זית קטן. שני שלטים צנועים עם שמות הנופלים וספסלי אבן בחצי עיגול מהוים פינת התייחדות אינטימית. ילדים נולדו וגדלו לתוך מציאות נתונה מראש – הוא שאיננו אך נמצא איתנו תמיד וגם אנחנו, שלא היכרנו אותו אישית, מצאנו עצמנו מכירים אותו היטב – דרך התמונות והסיפורים ואוהבים אותו דרך משפחתו – משפחתנו. געגועיהם – געגועינו – למציאות שהיתה יכולה להיות אחרת. “חבל שלא היכרת אותנו לפני" אמרה לי פעם חמותי בעצב. אותו עצב השוכן דרך קבע מאחורי עיניה העייפות.

לפני כחודש קרו שני אירועים משמעותיים. חמי היקר נפטר וחייל צעיר מהישוב קיבל דום לב ומת. וכך מצאנו עצמנו חוזרים לשם הערב– אל אותה מדשאה, בה מתכנס היישוב כולו בערב יום הזיכרון וליד שתי התמונות בשחור לבן נוספה תמונת צבע מתוכה ניבטות פנים מחייכות. הוריו, בשנות הארבעים לחייהם, שעוד לא עיכלו באמת את אשר נפל עליהם, ישבו הפעם בשורות הראשונות. עד לפני שנה הם הביטו בנו בעצב מאחור ופתאום הם הפכו לנשואי המבטים. האב השכול הצעיר נקרא לבמה לומר קדיש והחליק באחת אל תוך התפקיד שבמשך 37 שנה היה של חמי ז"ל. כן, כן, אין ואקום. דור הולך ודור בא. אבל לא פיללנו לדור חדש של שכול.

הפסקול הקבוע של הנסיעה הביתה – השירים הנוגים האלה שאפשר לנסוע איתם עד אילת – עורר בי הערב עצב עמוק מהרגיל. על השבריריות של החיים ועל כך ששום דבר אינו כפי שהיה ולעולם כבר לא יהיה.