יש רייטינג לגן עדן. כפי שכבר כתבתי בעקבות הספר עולם הסוף, מה איכפת לנו להאמין? עוד לא הספקתי לעכל את הספר וכבר נפל לידי (כמעט תרתי משמע) ספר נוסף בנושא. לצערי (או לצערכם) טרם תורגם לעברית למרות היותו בסט סלר היסטרי. מעניין איך יתרגמו את שמו: The lovely bones - אולי העצמות הנהדרות? לא יודעת מה משך אותי בספר הזה. בניגוד לספר הקודם, הוא עצוב. ממש עצוב ואני לא אוהבת ספרים עצובים. לא זוכרת מתי בכיתי תוך קריאה כמו שבכיתי בכמה קטעים בספר הזה. כי בניגוד לעולם הסוף, המתמקד בחיים ה"חדשים" שאחרי המוות, כאן המיקוד הוא בחיים הממשיכים על פני האדמה. המספרת, סוזי סלמון (כמו הדג), נאנסה ונרצחה בגיל 14 והיא ממשיכה לעקוב, ללא מרירות, אחרי הנפשות הפועלות בחייה מתוך גן העדן שלה, שדווקא עליו אין הרבה מדי פרטים. יש לה היכולת לתצפת על כדור הארץ ולעשות זום לכל סצינה שהיא חפצה להתמקד בה. היא עוקבת אחרי ההתמודדות של משפחתה עם מותה ועם העובדה שגופתה לא נמצאה. היא עוקבת אחרי הרוצח שלה. היא עוקבת אחרי הבחור שהיה מאוהב בה ואיתו זכתה לנשיקה ראשונה ובילדה שהיתה מאוהבת בה בסתר והיא הפכה מעין מתווכת בין עולם החיים לנשמות המתות של ילדות ונשים אשר נרצחו. הסיפור מסופר על ידי סוזי, בקור רוח מפתיע. הדרך שבה היא צופה על החיים הנמשכים בלעדיה, התמונות הקטנות של שגרת חיים של עיירה אמריקאית אפורה ונטולת זהות, הדמויות העשירות ומעוררות ההזדהות, כל אלה יחד מעבירים תחושת אינטימיות של חיים ואנחנו הרי מציצנים כולנו…

ליבי התמלא עד גדותיו כאשר אביה של סוזי אושפז לאחר התקף לב והיה בין החיים למוות. בצד אחד של המיטה עמדו אמה ואחיה והיא "עמדה" בצד השני. כל אחד רצה אותו בצד שלו והרצון של סוזי שיצטרף אליה ביודעה את המחיר, היה כה אנושי ועצוב עד שפשוט בכיתי איתה…

ההקלה באה דווקא עקב הפרידה האמיתית – כאשר גם סוזי וגם משפחתה הצליחו להשתחרר מהתלות אחד בשני וזה קרה הרבה שנים לאחר מותה.