זוכרים את הפינות המקופלות בספרי הזכרונות? סוד כמוס לפרה ולסוס? אין כאן סתירה? אם הוא כמוס, אז לא מספרים אותו – אפילו לא לפרה ולסוס (למרות שהם בודאי לא יוכלו לספר אותו הלאה). אבל יש בסתירה הזאת רמז לכך שסוד הוא אף פעם לא באמת כמוס בגלל הצורך שלנו לספר אותו למישהו – גם אם זה לחיה....

כל זאת באיזה הקשר? היום התודאתי לראשונה להרצאה המרתקת הזאת (11 דקות של הנאה צרופה) וזה גרם לי לחשוב על הטבע האנושי בכל מה שקשור לסודות ושמירתם. 

העובדה שחצי מיליון איש שלחו גלויות ועליהם כתבו את הסודות הכמוסים ביותר שלהם לאדם זר מלמדת על הצורך האנושי לשלוף מהאופל דברים שאינם יכולים להאמר לקרובים ביותר. סוד הוא מין דבר כבד כזה, שגדל בתוכנו כשאנחנו לא יכולים לבטא אותו. עצם הכתיבה יוצרת קטארזיס של שחרור. קצת כמו בלוג אנונימי כזה, שמאפשר התערטלות שאינה אפשרית בחיי היומיום. נכון שיש אנשים שמתים עם הסודות שלהם אך האם הם אינם משלמים על כך מחיר? אני חושבת שהפופולריות של בלוגים אנונימיים – כפי שהיה מקובל לפני שמונה שנים, כאשר גם אני פתחתי את הבלוג הזה, נבע בדיוק מהאפשרות לאוורר סודות בפני זרים. אבל אם אני חושבת על זה, אני לא חושבת שיש לי היום סוד כלשהו שאף אחד בעולם אינו יודע אליו...ומה איתכם?