זוג שחי יחד כמעט 25 שנה (כן- אני יודעת שזה נשמע נורא) צריך להתמודד עם שינויים המתרחשים במהלך השנים. החתונה היא נקודת המוצא שממנה כל אחד מתפתח בדרכו. זוגות רבים מתפתחים לכיוונים מנוגדים ואז דרכיהן נפרדות. אבל ישנם מקרי ביניים רבים שלא מצדיקים פרידה אבל כן מצדיקים הערכה מחדש של הקשר הזוגי לאחר שנים. זהו דבר שבו נכשלים רבים. סטטוס קוו זוגי הנרקם בעדינות במשך שנים לא ניתן לשינוי סתם כך. כל שינוי כרוך בחששות רבים. בדרך כלל הרצון לשינוי מגיע ביוזמת אחד מבני הזוג וזה עלול לגרום לשני לחוש מאוים. זוגות רבים שאני מכירה השלימו עם העובדה ששום דבר כבר לא ישתנה וחיים במצב של אוטומציה – ללא אינטימיות אמיתית, ללא שמחה אמיתית. פשרה. לא חיים רעים – כלל לא. ישנם הישגים שהושגו במהלך השנים, ילדים, רכוש, קריירה. אבל מעבר ליחסים תקינים אין כלום. או קי. קשה לדבר על ריגושים אמיתיים אחרי כל-כך הרבה שנים. אלא אם כן יש זעזוע במערכת שיוצרת התחדשות מסוימת, אם כי לרוב מוגבלת בזמן ובעוצמה. אבל בהחלט יש תחליפים מספקים – חברות, סיפוק משותף, נינוחות וקירבה ואם יש מזל, אז אינטימיות. אני מרחמת על אלה שמרימים ידיים. אבל קשה מאד לשמור על הגחלת. ככל שעוברים השנים יש צורך להתאמץ יותר מחד, אבל יש פחות כוח, מאידך. ישנה הצטברות של כעסים, ציפיה להתנהגות מסוימת, תחושה שכבר אין מה לחדש. עלולה להיות גם התחפרות של כל צד בעמדותיו ונוקשות מסוימת לגבי הצד השני.

אני מרגישה שכדי לחיות יחד בהנאה, כל אחד צריך לבוא עם מיכל מלא. שני מיכלים מלאים יכולים להזין ולהפרות אחד את השני. אם אחד מבני הזוג הוא ריק מבפנים – הוא שואב את תוכנו ואת כוחו מהשני ועל חשבון השני. זה מקור לצרות. ההפריה צריכה להיות הדדית אבל התרגיל הקשה שאני מתמודדת איתו הוא קבלה – קבלת השוני והשלמה עם הצדדים הפחות נוחים לי אצל בן הזוג. הכלה. ללא תנאים.