אני מוטרדת. בזמן האחרון משתקעת בתוכי תובנה חדשה שאינה עולה בקנה אחד עם אישיותי.

תובנה זו אומרת שככל שאתה טוב יותר דורכים עליך וככל שאתה רע יותר, כך מכבדים אותך.

חבל. זה סותר את הגישה שאני דוגלת בה מזה זמן שטוב מביא טוב. אבל אני רואה שזה לא עובד. טוב מתפרש כחולשה והיא מנוצלת לרעה. דמות שהיא בעמדה סמכותית חייבת לתרגל סמכותיות. מחוות וויתורים אינם משרתים את המטרה מכיון שהכפופים מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם ובנוסף, גם מפתחים ציפיות עתידיות.

אני כבר מרגישה שאני מיישמת את התובנה הזאת ולהפתעתי, זה אכן פועל. ככל שאני מפגינה פחות נגישות, פחות רכות, אני נתקלת בתגובות של רספקט. למה זה צריך להיות כך? זה מרגיז אותי. אני שונאת שמתנהגים אלי כך אבל אני עכשיו מבינה את הטקטיקה. תמיד אפשר להתרכך אחר-כך והפלא ופלא – אחרי פרק של קשיחות – רכות מתקבלת בהתלהבות ובהערכה.

אבל מה זה אומר על העולם שבו אנו חיים? אני חושדת שזה קשור באופן כלשהו למנטליות הישראלית. אם אתה טוב מדי, מתייחסים אליך בחשדנות. אם אתה נטול פוזה, לא סופרים אותך. כדי למשוך תשומת לב אתה צריך להיות קשוח ולא תקשורתי.

עולם מוטרף...

*וריאציה על פרסומת של אופני ראלי.