העיתון שלי מלא הבוקר בקטילות על השגריר. בלוף, מניפולצית רייטינג וכו'. הכל נכון. אבל בכל זאת נהניתי. עניין אותי מאד לראות את הדינאמיקה בין האנשים. איך תכונות אופי משפיעות על פופולריות (או להיפך). מה מקומם, מה מעורר אמפטיה ומה מחפה על מה. זה לא משנה לי אם מישהו ייצג אותנו בסוכנות או בחברת פרסום או במשרד החוץ. אני, תמימה שכמותי, באמת רואה בכל ישראלי בחוץ, שגריר. אני תמיד לוקחת את הגלויות של "שגריר של רצון טוב" בשדה התעופה וגם משתמשת בהם. אני חושבת שכל אזרח ואזרח יכול לעשות רבות למען התדמית שלנו בחו"ל במגע שלו עם אנשים משם. היה מרתק בעיני לראות מה "עובד" על קהלים שונים, במקומות שונים. צביקה, למשל, היה מבריק אתמול מול התיכוניסטים (איזה מנהל בית-ספר מדליק יש להם). לא היה לא משהו מיוחד להגיד אז הוא הציע להם את הבמה ואז התפתח דיון עירני במקום בו לא היית מצפה שמישהו ירצה בכלל לשאול משהו.

בכלל, המשימות מצאו חן בעיני. הרבה יצירתיות היתה שם - גם מבחינת בחירת המשימות וגם בביצוע.

במקרה הזה, של משרה מסודרת שמהותה הסברה, אני חושבת שגמישות ויצירתיות הם מאד חשובים. שלושת העולים לגמר הביאו איתם דברים שונים. מהרטה הביאה סיפור מרשים וחזות מפתיעה אבל מעבר לזה לא היה לה משהו מיוחד להציע. היא היתה יותר בחזקת גימיק. צביקה היה מלא שארם טבעי ומדבק ובשל כך, היה יוצר אמפתיה רבה בחו"ל. אם כי, האמריקאים אינם מחבבים מבטא אנגלי. איתן בלט מההתחלה במקצועיות וביסודיות ואני אכן חושבת שזה מאד חשוב אבל לא בטוח שזה עקרוני כל-כך במשרת קרטון שכזו. בשביל לחלק פלאיירים אתה לא צריך להיות דוקטור. אבל הוא ייצוגי, חמוד, רהוט והעיקר – מקפיד לצחצח נעליים.

האמת היא שהופתעתי שאיתן נבחר. חשבתי שילכו על מהרטה. מה שבטוח הוא שתהיה עונה נוספת.