זהו. מחר אני נוסעת. פברואר נגמר ככה פתאום – לפני שהגיע לסיפוקו והנה מרץ, שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו זה שאחריו בא אפריל.... אבל במקרה שלי, השנה, מרץ זה ניו-יורק. ניו-יורק זה 0 מעלות ממש בימים אלו ואני עומדת מול הארון ותוהה אילו בגדים לקחת במצב הבלתי אפשרי הזה שבו קפוא בחוץ וחם בפנים. הייתי השבוע בריקושט וקניתי גרביים אטומות לקור. איך טיפסתי על ההימאליה בלי כל הציוד הטרמי הזה? לא יאומן.... היום, כשאני מסתכלת על שק השינה שבו ישנתי בגובה 4,000 מטר – הוא נראה לי כמו נייר... ובכל זאת שרדתי ולא הפכתי לשלגון.... קניתי גם המצאה ישראלית חדשה שעשויה מפליז ומשמשת גם כובע וגם צעיף בו זמנית – משהו שאפשר להתעטף בו בסגנון הנשים המוסלמיות – רק העיניים חשופות. במחשבה שנייה, זה אולי לא רעיון כל-כך טוב להסתובב כך בניו-יורק....

ליאור אהובתי מרפדת לי את הקרקע ונותנת לי תחושה מופלאה של welcome   - תודה מתוקה שלי – את נהדרת! שבועיים לבד זה המון זמן אבל תחושת ההרפתקה עדיין מקוננת בי. בינתיים אני טובעת ברשימות המכילות הוראות כביסה וענייני בית שונים. רק כשאת צריכה לתת הוראות לניהול הבית את מבינה כמה פרטים מסתובבים לך בראש מבלי שאת בכלל נותנת עליהם את הדעת. מי, חוץ ממך, מבין כמה מחשבה מוכנסת, למשל, לנושא הכביסה בבית: מיון, טמפרטורה, תלייה, קיפול. תורה שלמה – (נכון, סלשה?). אוכל כבר בישלתי ויש מלא קופסאות בפריזר – למרות שהם יודעים לטגן שניצל ולהכין אורז – סתם שיהיה להם טעם של אמא....

אבל סך הכל הילדים כבר גדולים ואב הבית פעיל – אין לי סיבה אמיתית להיות מוטרדת אבל בכל זאת אני לחוצה. כנראה שזה לא יעזור – יום לפני נסיעה זה תמיד יום עצבני. מה לקחת? כמה לקחת? באיזו מזוודה לארוז את הדברים? ביום שכזה אני מנסה לאמץ את מה שפעם חברה אמרה לי: מקסימום – תמיד יש לי בארנק דולרים מקופלים ואני הרי לא נוסעת למדבר..... אז למה זה לא מצליח לי?????

זה בגלל שאני עוזבת את הבית שלי, את האהובים שלי, את הפינה שלי בעולם. זה הקושי....

אבל אתם? אל תדאגו – אתם ממש לא תרגישו שאני עוברת יבשת... המחשב הולך איתי וכך גם אתם.

להתראות מעבר לאוקיינוס.