רגע לפני העלייה למטוס חטפתי התקפת קלסטרופוביה. 12 שעות אני הולכת להיות תקועה בקופסת הסרדינים הזאת. אתמול בצ'ק אין המוקדם ביקשתי שיחסמו את הכסא לידי. הטיסה לא מלאה, אמרה הדיילת. אני אוהבת לשבת על יד החלון. אוהבת לשים את הדברים שלי על יד הקיר ולהישען על החלון - זה עוזר להירדם, אם כי מאד קשה לי להירדם בטיסות. כשהגעתי למושב שלי, השורה היתה ריקה. מיד שמתי את התיק על המושב האמצעי כדי לקבוע את חזקתי (הבלתי מובטחת בעליל) אבל כעבור כמה דקות הגיע גברבר לא סימפטי במיוחד וביקש את סליחתי למען יוכל לשבת במושב על ידי. לא יכול להיות, חשבתי לעצמי – ביקשתי, התחננתי בפני יישויות האור באשר הם, לדאוג לרווחתי והנה כבר הגיע האדם השלישי... אבל לפני שהוא הספיק לשבת, הוא פתאום עבר מקום וכך,בכל זאת, נותרנו שניים עם כסא פנוי באמצע.

התוכנית שלי היתה ברורה. אני כבר מסתובבת כמה שבועות עם כדור קטן, עטוף נייר משי בארנק. זהו כדור שינה שנתן לי רופא מניו יורק שלא טס בלעדיו. הא סיפר לי על נפלאותיו - כיצד הוא לוקח אותו שעתיים לאחר ההמראה מניו יורק, לאחר כוס יין, ומתעורר מעל יוון. את תחשבי  שהוא לא פועל, הוא אמר – ופתאום – את כמעט כבר שם. והכי חשוב – אין הנגאובר – את קמה כמו חדשה. בתור מי שלא לקחה בחיים כדור שינה זה נשמע מבטיח ומפחיד כאחד. התלבטתי קשות אך שמחתי על האופציה.

השעתיים הראשונות עברו בנועם מול הסרט המקסים – ארץ לעולם לא. ג'וני דפ עושה תפקיד נהדר ובסוף הסרט הייתי צריכה טישו ולא היה לי... בינתיים הגישו ארוחת צהריים. מאד משקיעים באל על – קיבלנו תפריט משוכלל הכולל גם מתכונים ומנה אשכנזית ומנה ספרדית (עירקית) לבחירה. אחרי כל זה עברו רק שעתים ולפני עוד תשע וחצי שעות. אלוהים אדירים – איך מעבירים את הזמן הזה.... החלטתי לקחת את הכדור. ממש עשיתי טקס. שתיתי עוד קצת יין, בלעתי את הכדור והרגשתי כמו מי שלוקח סם ומחכה שהוא ישפיע... שמתי אטמים, כיסוי עיניים, התעטפתי בשמיכה, נשכבתי כמו כדור קטן על שני הכיסאות וחיכיתי. "יראה לך כאילו זה לא פעל" הדהד בראשי. חיכיתי לתחושת הערפול שבה גלי האלפא משתלטים על המוח ו..... גורנישט! ככה שכבתי שעה וכלום – אבל כלום לא קרה, חוץ מיובש קל בגרון. מיד חשבתי על תופעות הלוואי החמורות שבוודאי מתחוללת בגופי המסרב להיכנע להשפעת הכדור.. ומה עם שש שעות השינה המובטחות לי???? את הכסף!!!!!!!!

אז קמתי. קיבלתי הוראות מאב הבית לחלץ עצמות כל שעה. זה גרם לכך ששותפי לשורה ממש כבר שונא אותי כי הוא, בניגוד אלי, פשוט לא מפסיק לישון- בלי כדורים, כיסויי עיניים, אטמים ואביזרים נלווים. זה אומר שבכל פעם שאני קמה אני מעירה אותו, למורת רוחו..."לא תתני לי לישון?" הוא סינן בין שיניו... אבל מה אני אעשה –נצמדתי לבקבוק מים והגוף אינו יכול להכיל....

החלטתי לראות סרט נוסף ובינתיים קראתי קצת. פתאום הרגשתי שזה בא לי – עייפות גדולה משתלטת עלי. סגרתי את המסך והתעוררתי אחרי שלוש שעות!!! יש!!! נותרו כעת רק ארבע שעות. קמתי להסתובב ולפטפט קצת עם מישהו שפגשתי בטיסה ואז נזכרתי שהמחשב החדש שלי, בניגוד לישן, כן פועל ללא חשמל והנה הגעתי לסוף התיאור והמפה מראה שהמטוס מתקרב ליבשת אמריקה – האוקיינוס האטלנטי מאחורי ואוטוטו נהיה מעל קנדה. ניו יורק כבר מופיעה על המסך. הזמן ליעד: שלוש שעות! קטן עלי....

אולי אסיים את המאזין הלילי.

כאן דרלינג, בטיסת אל-על 007, בגובה 10,668 מטר מעל פני הים, מהירות 831 קמ"ש. טמטרפטורה בחוץ 64- מעלות ותיכף נהיה מעל ניו-פאונדלנד. הזמן ליעד: 2:50 דקות.

New York City – here I come!