כולם אמרו שהם ירדו אבל אף אחד לא טרח לבדוק.... ואני ראיתי כבר מרחוק את הכתום הזה – כמו הגלימות של הנזירים התאילנדים... צבע רוחני, רך, חם, זוהר... זה היה בדיוק כמו שדמיינתי ואפילו יותר.... קשה לי לתאר את ההתרגשות שאחזה בי כשפסעתי לתוך הפארק המושלג – ממש כמו עליסה שעברה דרך המראה – כך נכנסתי לעולם אחר. לא עוד בניינים ורחובות הומי אדם – פתאום שקט של לובן מול שמיים כחולים והכתום הזוהר המתנפנף הזה.  לא יכולתי להכיל את היופי הזה ורציתי לצעוק מרוב שמחה... צילמתי וצילמתי ולא היה לי זמן כי היתה לי פגישה אבל אחריה חזרתי מכיוון צפון והתחלתי לטייל בשבילי הפארק. עולם ומלואו. צלילי סקסופון מהדהדים בשלג, חברה לא צעירים רוקדים על סקייטים, כדורגל עם שערים ניידים, החלקה על הקרח... וכל זה בשטח קטן יחסית.... הסתובבתי כמו שיכורה עד שנגמרה לי הסוללה במצלמה.

חזרתי למלון עם פיסת בד כתום שמישהו חילק למזכרת ועם זר טוליפים כתומים כדי לתת תחושה של בית לחדרי הלבן.