הבנתי את הבעייתיות של העיר הזאת. בכל פעם שאת בוחרת לעשות משהו - את מפספסת מאה דברים אחרים. תחושת ההחמצה היא בלתי נמנעת וזה מתסכל ביותר אל מול ההיצע הגדול והאיכותי. לאנשים כמוני, ששונאים לפספס דברים - זה יכול להיות ממש סיוט. אני משתדלת לעבוד על הקטע הזה - מה שאספיק, אספיק, ומה שלא - יאלץ אותי לחזור... אני כבר מכינה תשובות לחברים שישאלו אותי שאלות בנוסח: "מה?????? לא היית ב.....????? לא ראית את ?????????? וכו'.

מה שכן, הערב היתה לי זכות גדולה לחזות בהצגתו של בילי קריסטל - 700 ימי ראשון. זוהי הצגת יחיד פרי עטו, על משפחתו ובעיקר על אביו, עימו בילה 700 ימי ראשון עד שהוא נפטר כשבילי היה בן 15. תוך כדי המונולוג, מוקרנים קטעים מסרטי המשפחה שצולמו במסרטת סופר 8 (ממש כמו סרטי המשפחה שלי...). הוא כל-כך מוכשר וכל-כך מרגש - מצחיק עד דמעות וגם עצוב עד דמעות. חוויה לא רגילה.

לקראת הסוף הוא מתעמת עם אלוהים על הקלפים שחולקו לו. קלף ראשון: לאבד את אבא בגיל 15. קלף שני: לחיות חיים שלמים עם אמא. קלף שלישי: להינשא לאישה נהדרת ולגדל שתי בנות נפלאות וגם להיות כבר סבא. קלף רביעי: לעשות את מה שאני באמת אוהב. ואז הוא פונה לקהל שואל: Can you beat that???

I'll take it.

גם אני.