הנוסע החכם יודע בדיוק היכן לשבת במטוס כדי לרדת בין הראשונים.

הנוסע החכם לא צריך לעמוד בתורים לביקורת דרכונים – הוא ניגש למכונה לקריאת כף יד, שם יד, מקבל אישור ויוצא. מכיוון שהוא יוצא בין הראשונים, גם אין תור בדיוטי פרי.

הנוסע החכם נערך מראש עם עגלה, מזהה את המסוע עליו יצאו תיקיו וממהר לתפוס מקום טוב.

הנוסע החכם יודע איפה לעמוד ליד המסוע. לא מול היציאה של המזוודות. לא, לא. למרות מה שאולי חשבתם. שם מאד צפוף ומייד יש סיבוב. כך שאם לא הצלחת לתפוס את המזוודה – היא ברחה לסיבוב נוסף. הנוסע החכם עומד אחרי הסיבוב – במרחק המאפשר לו להיערך לשליפת המזוודה לאחר זיהויה. אם הנוסע היא נוסעת, היא תקפיד לעמוד על יד גבר חסון שירים עבורה את המזוודה.

עד כאן יכולה החוכמה לעזור. כי מרגע זה והלאה, תלוי הנוסע בסדר האקראי בו מונחים התיקים על המסוע. היחידים שיכולים להיות בטוחים שההמתנה שלהם תהיה קצרה היא הנוסעים של הביזנס, אלו שילמו מוצ'ו דולרס עבור כרטיסם. הם והנוסעים החכמים מאד אשר שודרגו לביזנס ללא תשלום.

בהיותי נוסעת חכמה בלבד (אם כי הוזמנתי לVIP לאונג' בניו-יורק, אם זה נחשב למשהו!), נתקעתי שעה ורבע בהמתנה למזוודות שלי. אבל אני פה ולמרות שלא היה לי כל חשק לחזור – טוב להיות בבית. האמת היא, ואל תחזיקו את זה נגדי, שבכל פעם שחופי הארץ נגלים לעיני בטיסה הביתה, ליבי גואה מהתרגשות. השתעשעתי מאד מהעובדה שהטמפרטורה החיצונית בגובה קילומטר וחצי היתה זהה לטמפרטורה הגבוהה שהיתה בניו-יורק בשבועיים האחרונים. ולמרות זאת, לא לבשתי כמעט סוודרים.

תודה לקוראת שהמליצה על כדורי יוניסום – ישנתי בטיסה שש שעות!

ותודה לכם, שהבאתם אותי עד הלום – בלי להרגיש, הקאונטר עבר את ה- 25,000.